היהדות אינה דורשת אפוא, עקירת היצר , כי אם דבר יותר קשה: שהאדם ישתלט על יצרו ולא שיצרו ישתלט עליו. למעשה היא שמה את הרצון במקומו של היצר. הבה נבדוק משמעותם של שני מושגים אלה: "יצר" הוא הגורם המביא את האדם לעשות דברים ללא מחשבה ושיקול דעת, ו"רצון" הגורם הקובע את מעשי  האדם אחרי שיקול  דעת, מחשבה ובדיקה. "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא פרי הרצון –ומעשה  בלי מחשבה תחילה הוא פרי היצר, היהדות נותנת לו לאדם ליהנות מסיפוק התביעות הטבעיות של יצרו, ובלבד שיביא כל דרישות היצר תחילה לבדיקה נפשית ולמחשבה. במילים אחרות: היהדות דורשת מן האדם להעלות  בכל אישיותו את היצר למדרגה של רצון.

                                                                                       ("דורנו מול  שאלות הנצח", א.ברט)

את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו. באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד שהוא למעלה מכוחותיו של השליח זוהי שליחות שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו.

                                                                                           (הרב סולוביצ'יק)

"ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא טבע כל אדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם"    

                                              (גמרא סנהדרין)