"זכרונות של אורגניזם"\ חיים מורטום, 1991, 446 עמ', הוצאת "קטמא", מחיר - 18 ש"ח - תאור - אוטוביוגרפיה.

הנה ליקוט מתוך הספר:

1965 יצאתי לאור העולם, יצור "חי", בעל רקמות רוויות פחמן, מימן, חמצן וחנקן, כמעט ללא יכולת לתפקד כאורגניזם עצמאי. לא הכרתי עדיין בעובדה זו, כי המערכת הנוירולוגית שלי לא היתה עדיין מפותחת די הצורך.

1971 - 1983 תיכנתו אותי במגוון רחב של נתונים ומיומנויות במוסדות הנקראים "בתי ספר". מה בין אדם למחשב? רק שרכיבים אלקטרונים קולטים מהר יותר מרכיבים ביולוגים. אמנם, מסתבר, שכל החומר שקלטתי איפשר לי גם לחשוב חשיבה חפשית, כלומר, מחוץ למסגרת התוכנה בה תכננו אותי, דבר שאף מחשב אחד לא הצליח לעשות. הריני רושם, פחות או יותר, את הלך המחשבה החופשית שלי בגיל 18:

ראשית כל היה עלי להחליט אם אני קיים או לא. עצם העובדה שצצה לי שאלה זו בראש מוכיחה שיש נושא לשאלה, ועל כורכי הנושא הוא אני. א"כ, אני קיים. אינני יודע אם קיים מחוץ ממני דבר, כי איני יודע  האם הם חושבים. החלטתי למען טובתי ולטובת הסביבה, אם היא אכן קיימת, כדאי שאתייחס לסביבה כאילו היא קיימת. זכור אני שהתחלתי, משום מה, להרגיש מאוד בודד.

לא טוב היות האדם לבדו \ אבל הוא לבדו בין כה וכה

אז פניתי לשאלה קשה: בשביל מה אני קיים. לאחר בדיקת כל מיני אפשרויות ושלילתן, החלטתי שכנראה חיים כדי שיהיו חיים. שמתי לב שככה זה גם בעולם החי והצומח. גם אמבה חיה כדי לחיות. אין לה מטרה נוספת. כל העיסוקים שלנו: אכילה, שתיה, משחק, פריה ורביה, עשיה, חשיבה וכד', אינם אלא מיני פעולות הנובעות מן האורגניזם המורכב הזה ששמו "אדם", כמו שאכילה, הפרשה וחלוקה נובעים מן האמבה. חיים כדי לחיות.

אך מה זה "חיים"? בדקתי היטב בספרי הלימוד שלי בביולוגיה, ומצאתי ש"חיים" זה הכינוי למערכת של חומרים המתפקדת בצורה אינטגרלית כדי לשמור על עצמה מפני שיבוש המערכת. החומרים האלה נקראים "חלבונים", "חומצות אמינו", "חומצות גרעין" ואחרים. לפי זה, "מוות" זה הכינוי למצב או תהליך של שיבוש אותה מערכת, עד שהחומרים הללו חדלים מלתפקד יחדיו, והמערכת מתפוררת. והרי סוד החיים וסוד המוות.

סוד החיים: תפקוד של תגובות של פחמימות. סוד המוות: התפוררות של הפחמימות.

עכשיו, יכולתי לחיות. צריך לקחת כל דבר בפרופורציה.

1984 - התגייסתי לצבא. בצבא אימנו אותי לתפקד בשדה הקרב. כאן, ראיתי לראשונה שאנשים איבדו את הפרופורציה בנושאי חיים ומוות. צריך כ"כ להתאמץ להשרד, וכ"כ להתאמץ להרוג את האויב. מה ההגיון בזה? אני מערכת כימית וגם האיוב מערכת דומה, וממילא זה לא משנה מי "ימות", כלומר, איזו מערכת תתפורר. המאמץ הזה - בזבוז אנרגיה.

זכורני, פעם, בסיור בלבנון, אחד האורגניזמים שהלך לפני עלה על מוקש. כל הרכיבים שלו התפזרו לכל עבר. איזה ענין עשו מזה. כששאלו אותי מדוע אני אדיש - הסברתי מה זה "חיים" ו"מוות". ואז שאלו אותי אם אינני פוחד למות, ככה, על מוקש, ואמרתי - לא. אז הבריק בי רעיון סוד הסודות של החיים והמוות, והסברתי להם: השלב האחרון של תפקוד אורגניזם הוא: חוסר תפקוד. מה זה משנה אם המולקולות מגובשות ויוצרות תגובות בינן לבין עצמן (חיים), או מפוזרות בטבע, ויוצרות תגובות בינן למולקולות אחרות (=מוות)? כלומר, אין הבדל משמעותי בין חיים למוות, רק היכן המולקולות שלו - ביחד או במפוזר. ברור שהפיזור הוא השלב האחרון של האיחוד, כמו בשולחן ביליארד. והוספתי, יש מעלה במוות, כי זה פוטר את האדם מהבלבול מוח של החיים.

והוא מתמהמה \ והוא לבדו.

1987 - השתחררתי מהצבא. כמה אורגניזם ששירתו איתי הזמינו אותי "לחפש משמעות לחיים", במזרח הרחוק. אידיוטים. בלבנון סרקנו את ההרים למצוא אורגניזמים (המכונים "מחבלים") כשידענו שהם קיימים, והם קיללו את זה. עכשיו הם יוצאים, לסרוק את הרי טיבט לדבר שלא קיים: "משמעות לחיים". אין משמעות לחיים כמו שאין למוות. מולקולות פה או מולקולות שם - מה ההבדל?

1989 - התחלתי להרצות בפומבי על ענין חיים ומוות. גם ראיינו אותי כמה פעמים באמצעי התקשורת, כנראה, כמה אנשים השתכנעו מדברי. הם התאבדו, שמחתי בשבילם, כי הגיעו לכל הפחות למסקנה אמיתית. לא שאני סבור שצריך להתאבד, כי זה לא משנה היכן המולקולות. החלטתי שאני אועיל מאד לאנושות אם אשכנע הרבה אנשים בצדקתי. לחנכם לאמת. טוב הדבר שהתאבדו, כי אז נוכל לבדוק סטטיסטית כמה אנשים השתכנעו בפועל.

1990 - הסתבר שהשקפתי מעוררת סערת רוחות בקרב הצבור (בהנחה שהצבור קיים). במחקרים, לא אובחנה עלייה במספר ההתאבדויות בעקבות פרסום הספר שכתבתי. האנשים מטורפים! הם מקשקשים על "יעודים" ו"אידיאלים", כמו שחתול מקשקש בזנב. לך תמצא משמעות בקשקוש. איך אצא מבית המשוגעים הזה?

הרגשתי נורא בודד. מיואש, ממתין לפירוד הרכיבים שלי. עברו 25 שנה. נותרו עוד 45. לא נורא, אמרתי לעצמי: אם יגאלך הטבע...טוב, יגאל. ואם לא יגאלך...? 45 שנה. אכתוב בינתיים אוטוביוגרפיה.

והוא מחכה לו \ והוא לבדו

1991 - נספח לספר: מתוך מכתב שנמצא ליד המנוח, ז"ל:

"...משתי סיבות:

א. לא היו הוכחות סטטיסטיות שהאנשים מתעוררים לאמת, אם כן, מה הטעם שאמשיך להרצות? אין סיבה למה לא...

ב. מישהו טען שאני לא מאמין במה שאני מרצה. היה עלי להוכיח לו שאני כן מאמין, באמונה שלמה..."

וגאלתיך אנוכי, מת האדם, שכב עד לנצח.

והוא לבדו יודע, שאע"פ שיתמהמה - בוא יבוא.

מחבר "זכרונות של האורגניזם" נקלע לבעיה של משמעות ( או חוסר משמעות ) לקיומו. אנו מוכינים זאת:

בעיה קיומית, (אקסיסטנציאלית).

1. תמצת את עיקר השקפתו של "מחבר" זכרונות של "אורזניזם".

2. מה מקור(ות) הבדידות של המחבר?

3. מדוע אין משמעות לחיים לדעת המחבר?

4. מדוע המחבר לא התאבד לפני כן?

5. עיין פרקי אבות פ"ד משנה כא', כיצד משנה זו מתקנת השקפתו של המחבר?