המדינה אינה עדיין בת 17 – וכבר עלה בידה לאבד כל פרצוף, כל צביון, כל סגנון משלה. היא נהפכה לארץ של חקיינים. רק הנאֶה לזולת, טוב גם בעיניה.

אין לה דבר משלה, אך כל מה שעושים האחרים, היא יודעת לעשות כמעט כמוהם. תרבות, בידור, אורח חיים, הליכות, חגיגות – הכל יפה וטוב, ובלבד, שיהיה מצוי תחילה אצל אחרים. אם הצרפתים נוהרים בליל סילווסטר אל המסעדות ואל מועדוני הלילה לסעודה של חג, למה לא יעשו כמוהם גם הישראלים? האם לא שאיפתה הנעלה ביותר של מדינת ישראל היא, וגולת הכותרת של כל מאווייה, שנהיה גם אנחנו ככל העמים? האם איננו עוסקים כאן, בעקביות ובהתמדה, בהתערטלות מכל המייחד אותנו, מכל עצמיות ומכל עצמאות אמיתית?

במשך דורות היינו כפופים לתרבויות זרות: חיינו בתנאים, שהכתיבו לנו אחרים: היינו עבדי נסיבות, שלא אנחנו יצרנון. עכשיו, בפעם הראשונה אחר אלף ושמונה מאות שנה, אנו חופשיים לפתח תרבות לאומית משלנו ולקבוע דפוסי חיים על דעת עצמנו.

מה עשינו בהזדמנות הגדולה, שבאה לידינו? מה יצרנו, שיש בו כדי לשמש ביטוי לאופיינו הלאומי, לאוצר הערכים שלנו, לייחודינו בקרב העמים?

            האמת היא שלא יצרנו מאומה. לא סגנון של חיים, לא חידוש של הליכות, ולא ביטוי של ייחוד.

כאילו לא חיכינו בכל הדורות לשעה הגדולה שבה נוכל לחיות כפי שאנחנו, רק אנחנו, יכולים וצריכים לחיות.

כאילו ייחוד היה לנו – רק בגלות, ואילו במולדת משלנו שוב לא נותר לנו מה לומר לעולם, לעצמנו ולבנינו, שיבואו אחרינו.

מוזר וגם עצוב מאד: כל עוד ישבנו בתוך הגויים, כאורחים נחותי דרגה בכל אותן תפוצות, שבהן ניסינו לשווא להיטמע, וטיפחנו את תרבויותיהם של אחרים, הצלחנו בכל זאת להיות שם חלוצים וחדשנים, נושאי דגלים ההולכים לפני המחנה. בספרות, בעיתונות, בתיאטרון, במוסדות ההשכלה הגבוהים, במוסיקה ובמחקר המדעי, רשמנו את שמותינו ברשימת הכבוד של יוצרי התרבויות.

עכשיו, שאנחנו כאן, לא עוד אורחים בלתי רצויים הסמוכים על שולחנותיהם של אחרים, אלא בעלי–בית משלנו, ואנחנו יכולים לפעול בתנאים של שוויון וחירות רוחנית מלאה, אנחנו מצליחים בסך הכל להיגרר, לרשת, באיחור של כמה שנים, את צביון חייהם הבלוי של אירופה ושל אמריקה, ולחרות על נסינו את סיסמת דלותנו: "גם אנחנו"

            גם אנחנו יודעים לחגוג בליל סילווסטר. גם אנחנו יודעים להתבדר נוסח אירופה, לשיר נוסח פאריס, לרקוד נוסח לונדון ולכתו נוסח אמריקה.

גם אנחנו יודעים להיאחז בזנבה של תרבות זרה – ולהיגרר.