יום אחד נסעתי עם בתי לאיזה חוג, ובזמן הנסיעה שיחקנו את 'משחק המשאלות'. זה מן משחק כזה: נגיד ישנה איזו קוסמת, שנותנת לך לבקש ממנה משאלה אחת, אחת בלבד, ומהצד שלה מובטח שתתגשם.

טוב יש לך רק 'ירייה אחת' - אז אתה רוצה מאוד לא לפספס.

צריך לחשוב הכי יצירתי - מה לבקש, ומה בעצם זה הכי-הכי.

הבת שלי הנצר-רומני-ממזר, - מיד מצאה לה משאלה פגז, שלא סותרת את כללי ההתקשורת.

"אני רוצה" אמרה, "רק משאלה אחת - שכל המשאלות שיש לי יתגשמו".

וזה היה מתוק, וזה היה מצחיק, וברוח הדברים היעילים האלה, גם אני ביקשתי משאלה אחת, שמכילה הכל.

שתהיה לי אמונה באלוקים.

אבל לא סתם אמונה מזן רגיל, אלא אמונה איתנה.

כזו כזו - שלא תעזוב אותי (שלא אעזוב אותה?) לרגע, ושתהיה איתי בכל דקה ודקה.

ושתבער בתוך לבי תמיד תמיד, וכל הזמן שתהיה על אש גבוהה.

(ולדברים האלה אין שום קשר, לכל מיני פלגים כוחניים שהפקיעו את האלוקים מכל אדם, ותפסו עליו חזקה לטובת שררה וכפייה. מכאן שאני לא הולכת לשום מקום, ולא חוזרת בשום תשובה, תודה.)

זה רק שאמונה איתנה באלוקים, זו בעצם המשאלה האחת, המבטלת את הצורך לרצות בכל המשאלות. לרצות בהן באופן קיומי, הכוונה.

כי מה אנחנו מבקשים בעצם, בסוף כל הדברים והפעולות.

סיפוק וביטחון.

וגם שאנחנו כבר 'בוגרים', במזלטוף, אז מקסימום אנחנו כבר יודעים איך לא לבקש להגיע לסיפוק 'עכשיו, מיד', כמו תינוק, אלא לדחות אותו.

ביג דיל.

עדיין מדובר בבקשת סיפוק.

סיפוק מהתוצאה, סיפוק מהדרך אל התוצאה.

ולא תמיד הסיפוק ישנו לך. ואז אתה כמו מת מצמא, ליד המעיין.

וגם כשהסיפוק הזה מגיע, הוא חמקן, הוא לא עושה אף פעם חניות של קבע, עם ביטוח. למרות שאנחנו מדחיקים לנו ממש באמנות את העניין.

קריירה, ועוצמה ותהילה, ומשפחה, וחברות, וכסף - הם מקורות סיפוק בני חלוף מאוד.

למרות ש: "אצלי, זה לתמיד", ו: "כל מי שאהוב עליי יחיה לנצח";

ויש גם: "לי - אף פעם, כמובן, זה לא יקרה".

וזה קרה, וזה קורה, וזה יקרה. אם רק תחיה מספיק זמן, כבר תראה.

וזה משאיר כזה שברון לב נוראי, כי כגודל ההמראה כך גודל הנחיתה.

אז מה? לא להמריא?

בוודאי להמריא.

רק לא לשאוב לעצמך משום מקור אכזב כזה, את כל הביטחון הקיומי.

תיתן, תפעל, תעשה, תשמח, הכל - רק אל 'תסמוך' על זה, שזה יתן בחזרה.

כי אז זה כמו לישון בכביש, באמצע הנהיגה. פשוט, אינך יכול להרשות את זה לעצמך.

אז ביקשתי אמונה איתנה - כי אמונה כזו זה הסיפוק בקבע, שלא כפוף לשום כללים, שמחוברים לערכים בני חלוף.

ו'אמונה איתנה', זה כשבכל דקה (ולא רק בדקות של השראה ושל התרוממות הרוח) - אלוקים מאוד מאוד ישנו בתוך הלב.

קיומו עד כדי כך ודאי - כמו יד ימין שלי, שאותה אני רואה.

ואפילו שאני קשקש קטן על הפלנטה, וקשקשים הם לא דבר ממש חשוב - לאלוקים מאוד מאוד אכפת ממני, ובשבילו אני דבר מאוד מאוד אהוב.

וכך עם כל אדם.

וכל מי שרוצה להאמין, שהאדם באפסותו פיצה עצמו בגרנדומניה ("נו, באמת, לאלוקים אין זמן להתעסק איתי") שיאמין.

בשבילי הרעיון הזה עובד.

כי מהרעיון הזה קורה דבר מופלא: הרעב הנורא הזה שלא נותן מנוח, החור הקיומי הזה - נרגע. אני 'מלאה' - מוגנת. בטוחה.

ואז אני יכולה לפעול, לתת, ליצור - ולעשות הכל מתוך שמחה.

'אמונה איתנה' זה גם לדעת עד הסוף - שכל מה שקורה לנו הוא לטובתנו. גם כשהחוויה לא נעימה.

אם זה לא חוב של 'קרמה' מגלגול קודם - זה מבחנים כאלה, כדי שנתחזק.

כדי שניפרד סוף סוף מהיצמדות לכל מיני סמים והתמכרויות חיצוניות.

כדי שנפתח מערכת נשימה אישית, שכשיעשו עלינו 'פו' - שלא ניפול.

ורק אם מאמינים שזה כזה - יש כוח לעבור את הדברים הכי המרסקים, בלי להתרסק.

אם מבינים שזה כזה, אז הדברים הכי האיומים נהיים כמו מתקן החתחתים בלונה פארק; דקה וחצי של אימה צרופה, שלבסוף - גם היא הרי נגמרת.

מין משהו שנדמה, שהוא 'הכי מסוכן' - אבל למעשה, לא באמת ממית.

ואם בסוף כולם תמיד יוצאים מהמתקן הזה 'שלמים' - אולי אפשר היה כבר, 'באותו הכסף', לוותר על כל עניין הבהלה?

כי עובדה. עובדה שכלום, בעצם, לא קרה.

ואם כך, אולי אולי אולי  - כל הסכנה הזו לא ממש היתה...?

והמטאפורה הזו לא מתייחסת לבשר, כמובן, אלא לנשמה.

ואפשר לחשוב כזה, כי אין הרי שום משמעות לשום דבר, מלבד המשמעות שאנחנו נותנים לדברים.

הכל מכרה תעתועים אחד גדול, שיכול להיות ימינה וגם שמאלה באותה מידה.

ואנחנו, מה אנחנו?

בסך הכל קבוצת שחקני כדורגל על מגרש, שרואים רק מטר של סביבה.

אבל הוא, שיושב מלמעלה, הוא כמו המאמן שרואה כל המפה.

וגם אם מהלך מסוים שלו נראה לנו מופרך לחלוטין - בסוף, מגיע היום, וכמו חלקיק הפאזל 'המיותר' ההוא, זה תופס את מקומו הנכון בתמונה.

חתימה טובה.

יאללה, ברוך! יאללה! תוציא, תוציא כבר את האצבעות שלך מהאוזניים, גמרתי כבר עם הדרשה המתישה.