בערב החגים הנוראים נתמלאתי תוגה, מין עצבות שכזו רכה, מצב רוח-בלי לדעת מה? כמו מועקה התפשטה בחזה ולחצה, הלב התחמץ כמו בצביטה.

למה? על שום מה?

על שום מחשבה שפתאום עלי ירדה: מי אני, ומה? סתם אחת, קטנה… והעולם גדול-גדול, רחוק ועגול, וקורים בו דברים שונים ומשונים, דברים טובים ודברים רעים, ואנשים בו רבים-רבים רחוקים וזרים שאף פעם אותם לא אדע, והם אפילו לא שמעו דבר אודותי, ואינם יודעים אותי, מי אני, ומה שמי, ואיה ביתי, ומה הם חלומותי. ואפילו אסע כל הימים על פני ארצות ועמים, על פני יבשות וערים, לא אספיק לראות ולהכיר את פני כל האנשים.

אני רק אחת קטנה ויחידה, ומי קולי ישמע? ובעולם הגדול כל הזמן מתרחשים דברים, מהם תמוהים, מהם מרגיזים, בלתי מובנים. ואפילו אם אנסה מאוד, וארצה, אפילו אשתדל ואתפלל, מה כוחי, ומה ומי אני?

כה קטנה אני בעולם זה הגדול, חשבתי, לא חשובה, גרגר של חול, טיפה בים, אף אחד לא מרגיש בי, יכולתי אפילו שלא להיות כלל?!

אך לפתע, כמו ברק, כמו ברכה, האירה לי תשובה מפתיעה: אין בכלל דברים גדולים! דווקא הם אינם קיימים! כי מי עושה את הנהר אם לא הטיפות? ומי אם לא הגרגרים, עושים את המדבריות? והאם לא השתילים הקטנים הם שהופכים להיות היערות? ומי בונה את כל הבנינים הגדולים אם לא הלבנים הקטנות? דווקא אנחנו, הקטנים, דווקא אנחנו הננו אמיתיים, הגדולים הם רק שמות… ורק בזכותנו, הקטנים, קיימים הדברים הגדולים, ואם לא אנו – הם בכלל לא היו בחיים!

ועוד חשבתי: אנחנו הקטנים, כשמתאחדים, אנחנו חזקים מאוד, ויכולים מאוד, ולולא אנחנו הקטנים, שום דבר גדול לא היה ולא נברא!

נגוזה העצבות הרכה, נתפזרו הערפילים, נעלמה המועקה שפשטה ולחצה.

אני הייתי קטנה-חשובה מאוד, בתוך עולם גדול-גדול, רחוק ועגול!