Bnei Akiva Olami
 
Center for Religious Affairs
Select Language:
Show me -
resources in this language only
All resources

 

Resource Details

Seder Tu Bishvat- Long Version - סדר ט"ו בשבט- הגרסה הארוכה

Thank you! We have recorded your rating for this resource.

Comments & Reviews

Stats:
Viewed: 5894
Downloaded: 1396
Rate it: 1 2 3 4 5 (rated 350 times)

Downloaded the Resource and have something to share? Have any questions for the folks who have already used this resource?
This is the place!

File details:

Resource Type: Source Sheet in: Hebrew

Age 15 - 100

Group Size 10 - 100

Estimated Time: 90 minutes

Further Details...



Resource Contents

בס"ד

 

 

פתיחתא

(עורך הסדר פותח במקורו של חג ט"ו בשבט):
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ...
(ויקרא יט, כג)

 

אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה
מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות,
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו
נוטעים לבניכם.
(ויקרא רבה כ"ה)

ארבעה ראשי שנים הם:
באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים;
באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה;
באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות;
באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים:
בחמישה עשר בו.
(ראש השנה, פרק א, משנה א)

ולמה זכו אילנות לראש השנה המיוחד לעצמם?

ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי
האדם עץ השדה'. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש
לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש-השנה. וכיוון
שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם:
באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו
צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי.
(הימן הירושלמי)

כדי שיתברכו פירות האילן

נוהגים להרבות בו במיני פרות של אילנות, ואפשר לומר טעם למנהג זה כי ע"י זה שמרבים בפירות יזכור שהוא ראש השנה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות כדאיתא במסכת ראש השנה: מפני מה אמרה התורה הביאו שתי לחם בעצרת? מפני שבעצרת זמן פירות אילן וכו'. אמר הקב"ה כדי שיתברכו להם פירות אילן – ומשום הכי מרבין בפירות לזכור להתפלל עליהם דוגמא דמעמידין אילנות בבתי הכנסת בשבועות להזכיר להתפלל עליהן.

(מגן אברהם, או"ח, קט"ז)

 

 

 

קדש

סדר אכילת פירות


ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש.
(דברים ח, ח).

 

(על מיני דגן מחיטה ושעורה מברך):

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות"

 

(על היין מברך):

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי הגפן"

 

(על שאר פירות שבעת המינים מברך):

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ"

 

למהות הברכה ואכילת הפירות:

 

החטא הקדום גרם שהבחינה המוגמרת שבהוויה עד שכל מאכל טעון הכשר מעשה ידי אדם. במציאות שלפנינו רואים אנו שפירות האילן מוכשרים לאכילה יותר מן החיטה שטעונה מלאכות הרבה: קצירה, זרייה, טחינה, אפייה וכיוצ"ב, עד שמביאים אותה לכלל מאכל אשר ייאכל, ומאכן מתברר לנו שהחטא פגע בחיטה יותר משפגע באילנות. קודם החטא גם החיטה היתה אילן שאמרו חז"ל לדברי ר' יהודה: "חיטה מין אילן היא שאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה" (ברכות מ'.), אלא שבעקבות החטא נתקללה החיטה ובאה למצבה הנוכחי ... משום כך כל מצוות אכילה על לחם חיטה הן באות וכל המנחות באות מן החיטים ... וכל כך כדי להביא עילוי לחיטה, להחזיר את העולם לתיקונו, עד שתשוב החיטה להיות שוב אילן, וביתר שאת וביתר עוז כמו שאמרו (שבת ל.): "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" ...

על כן טועמים אנו בחמישה עשר בשבט מפירות הארץ בזהירות ברכה לפני הטעימה ולאחריה, כדי לעורר אותנו לשוב אל דרך התיקון עד שנבוא לתקן את האילנות כולם, כולל החיטה, שהיתה כאמור אילן מלפנים ...

(הרב חרל"פ, מי מרום ט', פרשת בשלח)

 

…וה' יתברך, ברא את האדם שיצטרך אכילה לקיום החיים שהוא חיות הקדושה והיה באכילה קדושה. ובתחילת הבריאה היה מזון האדם מפירות האילן כמש"נ:"ויטע וגו' וישם שם את האדם" ונטיעה הוא באילנות וכמש"נ "מכל עץ הגן אכול תאכל"… ובשבט…לבית הלל מט"ו בו…שנתקן ענין תאות אכילה, הוא ר"ה לאילן ואנחנו מברכין על הפירות להכניס בהם ברכה וקדושה 

(ר' צדוק מלובלין, פרי צדיק , לט"ו בשבט,  א')

 

…ועל כן הזמן בשבט לתקן כל האכילות שיהיה מסטרא דטוב ולא יהיה ערבוב רע ח"ו, וע"כ מנהג ישראל לטעום ביום זה מפירות האילן, להכניס קדושה בכל האכילות.

(ר' צדוק מלובלין, פרי צדיק , לט"ו בשבט,  ד')

 

 

 

חיטה

התורה כחיטה

 

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד, ובא אלי בדרך מינות, ויש בו מקרא ואין בו משנה. אמר לי: מקרא ניתן לנו מהר סיני, משנה לא ניתן לנו מהר סיני? ואמרתי לו: בני, והלוא מקרא ומשנה מפי הגבורה נאמרו.

ומה בין מקרא למשנה? משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו ולו שני עבדים, והיה אוהבם אהבה גמורה. נתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזה אגודה של פשתן.

הפיקח שבהן מה עשה? נטל את הפשתן וארגו מפה, נטל את החיטה ועשה סלת, בררה, טחנה, ולשה ואפאה, וסידרה על גבי השולחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שלא בא המלך.

הטיפש שבהן לא עשה ולא כלום. לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להן: בני, הביאו לי מה שנתתי לכם. אחד הוציא את פת הסלת על גבי השולחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקפה, ואגדה של  פישתן עליהן.

אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה! הווי אומר איזה מהן חביב? זה שהוציא את השולחן ואת נפת הסלת עליו.

(תנא דבי אליהו זוטא, ב', א)

 

            מה היה אותו האילן, שאכלו ממנו אדם וחוה?
ר' מאיר אמר: חיטים היה. כשאין באדם דעה, אומרים: לא אכל אותו האיש פת חיטים מימיו.
(בראשית רבה, טו, ח)

(ייקח לחם ויברך עליו "המוציא" או ייקח מיני דגן ויברך עליהם "בורא מיני מזונות")

 

  " כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם..."



 

שעורה

קרבן העומר

"מהר קח את הלבוש ואת הסוס ... ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" הלך לו אמר אצל מרדכי, כיון שהגידו לו למרדכי שהוא בא נתירא עד מאוד, והיה יושב ותלמידיו לפניו, ואמר להם לתלמידיו, בני, רוצו והיבדלו מכאן שלא תיכוו מגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני. אמרו לו אם תמות נמות עמך. אמר להם אם כן נעמוד מתפילה ונפטר מתוך תפילה. גמרו תפילתם, ישבו ועסקו בהלכות מצוות העומר, שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבים עומר בזמן שבית המקדש קיים.

(אסתר רבה, י', ד')

ארבעה בנים

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.

 

חכם מהו אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוקינו בט"ו בשבט?

אף אתה אמור לו: זרעו וקצרו ונטעו כרמים ואכלו את פריים.
רשע מהו אומר: מה עבודת הנטיעה הזאת לכם?
אף אתה אמור לו: מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש-ברוך-הוא אלא במטע תחילה.
תם מהו אומר: מהו סדר זה שאתם חוגגים הערב?
ואמרת אליו: סדר זה קבעו אבותינו המקובלים בצפת לפני ארבע-מאות שנה והריהו כתוב לפרטיו בספר "פרי עץ הדר".
ושאינו יודע לשאול: את פתח לו והיגדת לבנך ביום ההוא "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" ועוד נאמר "כי כימי העץ ימי עמי".
(נגה הראובני)

 

 

גפן

 

"אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך"

(תהילים, קכ"ח)

אשתך כגפן שעושה פרות ולא כגפן שאינה עושה פרות. אשתך כגפן וגו', כל זמן שאשתך בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים. מה זית יש בו זית לאכילה, זיתים ליבש, זיתים לשמן, זיתים לשמר, ושמנו דלוק בכל הנרות, כך כל זמן שאשתך בירכתי ביתך ואינה דומה אלא לגפן זו שאינה זזה ממקומה לעולם – באין בניה, מהן בעלי מקרא, מהן בעלי משנה, ומהן בעלי משא ומתן. מהן נבונים ומהן יודעי בינה ודבר בעיתו. לכן נאמר: "אשתך כגפן פוריה".

(תנא דבי אליהו רבא י"ח , ו')

 למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשים
שתשביח מה הם עושים? עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה
במקום אחר והיא משתבחת. כך, כיוון שביקש הקדוש-ברוך-הוא
להודיע ישראל בעולם מה עשה? עקרם ממצרים והביאם למדבר
והתחילו מצליחים שם. קיבלו את התורה ויצא להם שם בעולם.
(שמות רבה מד, א)

גפן ממצרים תסיע תגרש גויים ותטעה: פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ: כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל: תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה: למה פרצת גדריה ארוה כל עוברי דרך: יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה: אלוקים צבאו-ת שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת: וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך.

(תהילים, פ')

 

(ימלא כוסו ביין, יברך בורא פרי הגפן, ויתכוון לפטור בברכתו את כל שאר המשקים שישתה באותה סעודה.

אח"כ יקח צימוקים - פרי גפן מיובש – בידו ויברך "בורא פרי העץ" ויכוון בברכתו על כל פירות האילן)
 
  זית

שמן זית זך

"זית רענן יפה פרי תואר", כשם שהשמן מאיר כך בית המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר (ישעיה ס') "והלכו גויים לאורך", לכן נקראו אבותינו "זית רענן" שהם מאירים לכל באמונתם, לכך אמר הקב"ה למשה "ויקחו אליך שמן זית זך" השמן מאיר בבית המקדש.

(שמות רבה, ל"ו)

 

"ואתה תצוה – שמן זית זך כתית למאור", למה לא שמן אגוזים ולא שמן צנונות ולא שמן דגים ולא שאר שמנים, אלא שמן של זית? לפי שהזית סימן אור לעולם.

(תנחומא תצוה, ו', א')

 

   למה נמשלו ישראל לזית?

 ... זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם

בטילה עולמית, לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא.

(שמות רבה לו)

 

 "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה.."

(בראשית ח, יא)

 

 (יקח זית שלם ויפה בידו ויאכל בכוונה זכה)

הוי, ארצי, מולדתי
מילים: שאול טשרנחובסקי
לחן: נעמי שמר

 

תמר

 

  התורה כחבית דבש

שלמה אומר: "עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת י"ב י"ב) ואומר "דבש מצאת וגו'" (משלי כ"ה ט"ז) התורה משולה לחבית מלאה דבש, אם נתנו לחבית רביעית מים יצאה כנגדה רביעית דבש מתוכה, כך הם, אם הכנסת דברים אחרים בתוך ליבך יצאו דברי תורה , לכך נאמר "כי לעולם היא לי"

 

מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. אמר להם דקלי: תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה. והביאו ממנו והרכיבו אותה, מיד עשתה פירות.

(במדבר רבה ג')

 

רבי אלעזר בן עזריה היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו; אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה. לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל
הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על

פלגי מים".
(אבות פרק ג, משנה יז)

 

    למה נמשלו ישראל לתמר?

מה תמרה זו אין בה פסולת אלא: תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות (כפות) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן הבית. כך הם ישראל אין בהם פסולת. אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי אגדה, מהם בעלי מצוות,

מהם בעלי צדקות.(בראשית רבה מא, א)

 

בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה עשר בשבט, ביקש רבי מנחם

מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא.

פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן,

שאל ותירץ, היקשה ופירק.

אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות

ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן, פשוטו

כמשמעו, ולא בדרך הפלפול!

(ילקוט החכמה)

 

(יטעם תמרים לחים ויבשים ויאמר:" צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג))

 

המיחד עצמו על הארץ

בזמן שישראל עומדים על הקרקע אפילו אומות העולם

מקלסים אותם. אשרי מי שמיחד עצמו על הארץ ועוסק

בישובה, שכל המיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה מיחד

את שמו הגדול בשמים ובארץ ומרבה כבודם של ישראל,

           

כנטיעה זו שנוטעים בקרקע והיא פורחת ועולה למעלה. - - -

הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום: לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר
ולדוש ולזרות לנטוע ולעדור, ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל
בהמה ועוף ולגזוז את הצאן ולשמור על עמלנו ויגיענו. אלא ישיבת
ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, הריני
הולך להביא נטיעות אלו שעל כתפי לנטוע אותן באדמתנו. כמו
שנאמר: "ונטעו כרמים ושתו יינם ועשו גנות ואכלו פריהם,
ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם

אמר ה' אלהיך" (עמוס ט' יד'-טו').
(ש"י עגנון, תחת העץ)

וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל
וערלתם ערלתו את פריו,
וערלתם ערלתו את פריו,
שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל.
ובשנה הרביעת יהיה כל פריו
קדש הילולים לה'.
ובשנה החמישית תאכלו את פריו
להוסיף לכם תבואתו
אני ה' אלקיכם.

(ויקרא יט , כג - כה)

 

ר' יהודה ברבי סימון פתח: "אחרי ה' אלהיכם תלכו",

אמר ר' יהודה בן סימון: וכי אפשר לו לאדם, לבשר ודם,

להלך אחרי הקב"ה, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים

ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו:
"כי ה' אלהיך אש אכלה"
(דברים ד, כד)? אלא מתחלת
בריתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה,
זהו שכתוב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן"
(בראשית ב, ח);
אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו
אלא במטע תחלה: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ
מאכל".

(ויקרא רבה, קדושים)

 

וכי תבואו אל הארץ

ונטעתם כל עץ מאכל

ונתן העץ פריו, והארץ יבולה.

 

עת לנטוע אילנות

עת לנטוע אילנות

עת לנטוע ולשתול.

 

 

תאנה


למה נמשלה תורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת: תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהם קליפין, אבל תאנה כולה יפה לאכול.
(ילקוט שמעוני, יהושע א)

 

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב "נצר תאנה יאכל פריה", למה נמשלו דברי תורה לתאנה ? מה תאנה זו, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה מוצא בהם טעם.
(ערובין נד.)


רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק. ראה עיזים שאוכלות תחת תאנים. והיה הדבש נוטף מן התאנים, וחלב מטפטף מן העיזים ומתערבבים זה בזה. אמר זהו "זבת חלב ודבש".
(כתובות דף קיא, ע' ב)

(
יטעם תאנים לחות או יבשות ויאמר: "נוצר תאנה יאכל פריה"(משלי כז יח))

 

  גאולה לעם ולעצים

כשם שהחכמים מדברים על גאולת ישראל כך הם מדברים על גאולת העצים. אפילו עצים שנטלו מירושלים,   אומרים החכמים, עתיד הקב"ה להחזיר לה. ולא זו בלבד, אלא כמו

בסדר הבריאה גם בסדר הגאולה - העץ יקדם לאדם. ידועה הדרשה המופלאה על הפסוק ביחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" -
כאשר יתקרבו פזורי ישראל לשוב לארצם, יתמלאו הרי ישראל עצים, עוד קודם לכן, כדי לקבל בברכה את פני החוזרים; ועל כך אמרו חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה" - אין
סימן יותר גלוי ומובהק להתחלת הגאולה מאשר זה, שהרי ישראל יתחילו להתכסות בירק עצים לקדם פני השבים.

(ישראל ויינשטוק ,שנה בשנה)

 


 שלג על עירי (פירות חמישה-עשר)
מילים ולחן: נעמי שמר

שלג על עירי כל הלילה נח,                        דבש התאנה, מתק החרוב,

אל ארצות החום אהובי הלך,                     ואורחת גמלים עמוסי כל טוב.

שלג על עירי והלילה קר,                          הנה יום ישוב שמש לבבי

מארצות החום לי יביא תמר.                      ומשם תפוח זהב יביא.

 

  שלג על עירי נח כמו טלית.

  מארצות החום מה הבאת לי?

  שלג על עירי, שלג על פני,

  ובתוך הפרי כל געגועי.

 

- רימון

 

(מתבוננים ברימון ומספרים בשבחו)

- נמשלו ישראל לרימון

אמר רב אחא: ולמן נקרא שמותן של שבטים על האבנים? אלא מפני שכלן נקראו כהנים בסיני, שנאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ", אמר הקב"ה: אפשר שיהיו כולן מקריבין ע"ג המזבח?! אלא יהיו כלם כתובים על ליבו של כהן גדול, כשיהא כהן גדול נכנס להקריב לפני ולפנים, כל אחד ואחד מהן, הרי הוא לפני כאילו כהן גדול לבוש בגדי כהונה , "כפלח הרימון", זה הציץ, "מבעד לצמתך", זה הנזר, שהוא קשור מאחריו. ד"א "כפלח הרימון רקתך", אלו הריקים שבישראל שמלאים מצוות כרימון.

(אגדת בראשית פ')

 

- הנצו הרמונים אלו התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים שורות שורות כגרעיני רמונים.
(שיר השירים רבה, ו יז)

-ראש השנה לאילנות, שנקבע בט"ו בשבט, מסמל את גאולת ישראל. 'כימי העץ ימי עמי' נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות עליו לעקרו; לכאורה מצבו ללא תקווה, אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף, יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה. כך ישראל נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפילה נרקם כבר אורו של משיח.
למראית עין שולט היאוש, אלם השרף עולה כבר באילנות.
(על פי ר' ישראל מרוז'ין)

-נטיעת אילנות בט"ו בשבט
 למען חבב את הנטעים, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי.

(זאב יעבץ, היסטוריון ומחנך, מעצב 'חג נטיעת אילנות' בט"ו בשבט)

ב"ה, יום ב' לסדר כי ילך מלאכי לפניך, שנת ויתברכו (תרמ"ד ‏1884), עשרים ושניים בחודש שבט, פה צפת תובב"א. שלום לחותני היקר... בשבוע העברה נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות...כי אדם עם עץ השדה הוא חברה אחת, וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות כי כך הורה לנו הבורא עולם, טרם כל לעסוק בנטיעות, כי גם הוא עשה כן כמו שכתוב: 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן'..."

(זאב יעבץ , הנטיעות הראשונות בט"ו בשבט שהתקיימו במושבה יסוד המעלה)

בט"ו בשבט תר"ן (‏1890) לקח זאב יעבץ, ששימש מנהל בית הספר בזכרון-יעקב, את תלמידיו ונטע שתילי עצים בחוצות המושבה. כשכל תלמיד אוחז בידו שתיל, הם צעדו ושרו: "הנה הצפורים המעופפים שרים / כנף רננים הזמיר יתרונן בראש אמירים /
צפורים נאמנות / בראש השנה לאילנות". שנים אחדות לאחר מכן,באלול תרס"ו (‏1906), הציע המורה ח"ל זוטא באספה הכללית של הסתדרות המורים העבריים ביפו: "להטיל חובה לעשות חג נטיעות עצים בט"ו בשבט בכל בתי הספר...". ההצעה נתקבלה.

-ר' יוחנן בן-זכאי אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי
משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילהו!
(אבות דרבי נתן)

 

שירת העשבים  

רבי נחמן מברסלב היה אומר: דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון
מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב
יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.
הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות
והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה'
יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום
גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם וטוב מאוד
ביניהם לעבוד את האלוהים ביראה.

(ליקוטי שיחות, רבי נחמן מברסלב)

 שירת העשבים
מילים ולחן: נעמי שמר


-

 תפוח

 

- דודי ירד לגנו לערוגת הבושם

א"ר שמואל בר נחמן: למלך היה לו פרדס. ונטע בו שורות של אגוזין ושל תפוחין ושל רמונים ומסרו ביד בנו. בזמן שבנו עושה רצונו. היה המלך מחזיר ורואה אי זו נטיעה יפה
בעולם והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס...אגוזין ושל תפוחין ושל רמונים ומסרו ביד בנו. בזמן שבנו עושה רצונו. היה המלך מחזיר ורואה אי זו נטיעה יפה
בעולם והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס...כך כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום רואה אי זה צדיק יש באוה"ע כגון יתרו ורחב מביאו ומדבקו בישראל.

(שהש"ר, ו, ו)

 

(יטעם תפוח וירגיש בו טעמו וריחו של "חקל תפוחין קדישין [=שדה תפוחין קדושים, כינוי לגן עדן])

 

כיסופי גן עדן

כשעמד הקב"ה ליצור את האדם, להפיח באפו נשמת חיים שיהא האדם לנפש חיה – הסמיך למעשה זה את נטיעת הגן בעדן "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה". ללמדך שהאדם והעץ שקולים זה כנגד זה.
כשנוצר גן-העדן, נטע בו הקב"ה רבבות של מיני-אילנות שיחים צמחים ופרחים עשבים ודשאים, והיו גדלים ומשתרגים. מיד ירדו כל המלאכים ממרומים – כל מלאך אל צמחו שהיה אומר אליו: גדל! – גדלו האילנות ופצחו בשירה, שירה עליונה של צמחיה משגשגת ופורחת בשלל צבעיה וריחותיה, המניבה פירות ופרחים למכביר. אז התלכד עולם הצומח בגן העדן יחד, בקול שירה אדירה ומקסימה ששפכה צליליה על פני ערוגות הבושם והתמזגה ברסיסי הטל. מיד הופיעה גם השכינה, ריחפה בגן ורבצה בין העצים בין עץ החיים ובין עץ הדעת, הפיצה בין העפאים רוח של יפעת טוהר וזיו קדושה, והקבילה את פני האדם בבואו לגן בזמרת י-ה. השרתה עליו השכינה רוח חכמה ובינה שיהא רועה בגנים ומלקט שושנים, ועוררה בנשמתו אהבה וחיבה לטבע וליקום הצומח, לעצים ולפרחים, לשמוע "את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום", להתבונן אל מסתרי ההויה, להסתכל ולהבחין ברזי עולם ופלאי הבריאה הספונים באילנות ובפרחים.

 

באותם הימים היתה הקדושה שבעולם מקופלת ואצורה בגן היפה משוש כל הארץ.
הגן היה כליל השלמות והטוב, תכלית ותמצית המובחר שבהויה, והכיל בקרבו את נשמת עולם האידיאות והמחשבות הנעלות והאציליות. הוא היה השיא של ההתגלות האלקית ביצירה.
והאדם הובא לגן בכדי להסתכל ולהשתעשע וללמוד מעץ החיים – זו התורה שנאמר עליה: "עץ חיים היא למחזיקים בה" ליהנות מזיוה של השכינה ע"י התעסקות בתורה ובמצוות ולשיר לבורא-עולם את שירת הקודש של העולם. האדם נועד לטייל בין ערוגות הגן, ללקט שושנים ולסחוט מעסיס הפרחים בכדי להפכם כדבורה זו – ליערת הדבש, ולהגישם לפני האלקים כפי

שקיים רבי שמעון בר-יוחאי:
לשדה תפוזים עלית
ללקוט בו מרקחים
סוד תורה ציצים ופרחים...

אפס לא לזמן רב זכה האדם לטייל בגן העדן. הנחש הקדמוני עמד עליו והכשילו. והוא קיצץ בנטיעות, סר מן הדרך וחטא. לא הבין האדם את שפת האילנות. ואת רחש הצמחים, ובסופו גורש מן הגן...

בשעה שגורש האדם מן הגן – ערב שבת בין השמשות היה, והיה האדם מלא צער וכאב. חשך עליו עולמו ומלא כסופים וגעגועים, התהלך ושוטט מול הגן כשלבו דואב. והנה באה השבת ומצאה את האדם שרוי בתוגה. פרשה עליו שכינת השבת את כנפיה, סוככה עליו ברחמים, והישרתה עליו נשמה יתרה של שבת. שמח האדם על המתנה, ויפרוץ בשיר:"מזמור שיר ליום השבת".
כשהגיעה שעתה של השבת להסתלק, התעורר כאבו של האדם מחדש, הרגיש באבדתו והגעגועים תקפוהו ביתר שאת. חשך עולמו ויתהלך נוגה מול שערי הגן הנעולים. בכסופי נפש הסתכל על העצים הגבוהים המתנועעים מול שמים, ועל הפרחים הצבעוניים הממלאים את חללו של עולם בריח הבשם. נתמלאו השמים רחמים על האדם. ויושיטו לו מהגן פרח קטן –

מזכרת נצח – לעודד את רוחו.

פרח אחד, היה זה מפרחי הבושם שהיה ספוג ריח הגן. למען יעמוד לו פרח זה למלא במקצת את עולמו המרוקן, בהסתלק שכינת השבת והנשמה-היתרה.

נטל האדם את הפרח ברך עליו שתי ברכות: ברוך דיין האמת על הגרוש, וברוך הטוב והמטיב

על הפרח, וכך התנחם ביגונו.
אותו פרח שניתן לאדם שושנה הייתה, ובה היו מרומזים התורה וישראל ה"דת ניתנה בשושן" התורה היא בבחינת שושנה, ובשעה שניתנה לאדם נתמלא העולם בריח בשמים ופרחים שבאו מגן-העדן, ועל ידה אפשר לתקן את העולם שנית, להשתלט על החרב המתהפכת שאינה אלא לשון "גהינום". במתן הפרח רמזו לו לאדם, שמכאן ואילך עליו ליצור בעצמו את גן-העדן, לסקלו ולהתקינו שיהא אפשר לו לחזור אליו לעתיד לבוא, "כשתמלא הארץ דעה את ה'".

 

 

אגוז

(מגישים פירות שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת.כסמל לעולם העשייה אנו אוכלים פירות הדורשים הגנה חיצונית מרובה, כגון שקדים ואגוזים. אנו אוכלים את תוכם ומשליכים את
קליפתם)



-למה נמשלו ישראל ? לגל של אגוזים . כל הפירות אדם יכול ליטול מהם
מתוך השק, ואין חבריהם מרגישים. אבל האגוז, כיוון שאתה נוטל בידך מעט מהם –

כולם מתרגשים.

 כך ישראל: כיוון שניטל אחד מהם וניתן במחבוש, מיד ניעורים כולם ופודין אותו.
(על פי שיר השירים רבה ו)

- אילן, אילן, במה אברכך ?

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן
שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו
ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: "אילן, אילן, במה
אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין;
שיהא צלך נאה הרי צלך נאה; שתהא אמת מים עוברת תחתיך הרי
אמת מים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך
יהיו כמותך".
(תענית ח)

אל גנת אגוז

אל גינת אגוז ירדתי

לראות באיבי הנחל

לראות הפרחה הגפן

הנצו הרימונים.

לכה דודי, נצא השדה,

נלינה בכפרים נשכימה לכרמים

נראה הפרחה הגפן

פיתח הסמדר.

(שיר השירים)


- שקד

(יתכוון באכילתו להיות שקוד בתורה, בזכות האכילות הקדושות של החג ©)

צאו נא לכרם - כל עץ שקד שם רן וראו נא, בין לילה כולו הפך לבן.
(א' ידין)
-
            אל ארצי

            לא שרתי לך, ארצי,

            ולא פארתי שמך

            בעלילות גבורה

            בשלל קרבות;

 

            רק עץ - ידי נטעו

            חופשי ירדן שוקטים,

            רק שביל - כבשו רגלי

            על פני שדות.

 

            אכן דלה מאד -

            ידעתי זאת, האם,

            אכן דלה מאד -

            מנחת בתך;

 

            רק קול תרועת הגיל

            ביום יגה האור,

            רק בכי במסתרים

            עלי עניך.

 

                  (רחל,

                  ספר המועדים)


 השקדייה
מילים: י. דושמן
לחן: מ. רבינא

השקדיה פורחת
ושמש פז זורחת.
ציפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החג.

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות.

הארץ משועת
הגיעה עת לטעת
כל אחד יקח עץ
באתים נצא חוצץ

ט"ו בשבט הגיע
חג האילנות.


נטע כל הר וגבע
מדן ועד באר שבע
וארצנו שוב נירש
ארץ זית יצהר ודבש

ט"ו בשבט הגיע
חג האילנות.

 

 

 

 

 חרוב

החרוב כזכר לחרבן

שמעתי: שתים עשרה שנה נתחבאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה זו שבמקומנו מפני גזירת מלכות הרשעה ושם נברא מעין להם וחרוב למאכלם והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. לבסוף שמעו בת קול מכרזת ואומרת: בני חביבי צאו מן המערה, לכו והרביצו תורה בעמי ישראל שגלו באומות ונשתכחה
תורתם. קם רבי שמעון על רגליו ואמר: רבונו של עולם, ידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא מרדתי במלכות הרשעה אלא לכבודך. נשבע אני כי לא תשכח תורתך מעמך שכבר הבטחת לנו שלא תשכח מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם.
אלא ממה אני מתירא? שמא, חלילה, תשתכח ארץ-ישראל מעם ישראל, מתוך שהם נזונים ממזונות נכר ונושמים אויר נכר. מיד שמעו בת קול האומרת: אף אתה בני! עמד והנהיג שיהיו ישראל אוכלים חרובין בט"ו בשבט, מדי שנה בשנה, וכשהם אוכלים ושואלים: חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה? מזכירים ונזכרים, שבית המקדש חרב, ארץ-ישראל שוממה וחרבה, עמדו וכתבו הדבר לרבי חנינא, וקבעם כמנהג והיה קורא בהם מדי שנה בשנה.

(סיפור עם)

העולם... כל ימיו שאף לציון, אך חרב המלחמה קיפדה את חייו.
אולם ידענו, כי נשמתו נתגלגלה לארץ ישראל, על כן אמרנו
להקים משכן חי לנשמתו". הגענו למקום הגן, בשורה הראשונה
הזדקפו הברושים והרימו ראש. והזקן התקרב אל הברוש, החליק
את ענפיו, השקיע ראשו בין דליותיו, וכעבור רגעים מספר נשמע
בדממת היער קול רועד: - יתגדל ויתקדש שמיה רבא....
ואחרי הקול דממה. ובדממה נשמע רחש האילנות העונות: אמן...

(יוסף ויץ, אילנות)

 

החרוב והנתינה

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: החרוב
לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום יודע
אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו: מצאתי את העולם בחרובים;
כשם שנטעו אבותי לי, אף אטע אני לבני.

(תענית כג, ע' א)

חשק נטיעת האילנות,

      נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים,

                  המבלט בתוקפו בעץ החרוב.

(הרב קוק, מגד ירחים, שבט)

-ברך

     -       תפלה לעץ כי יעשה פרי

            אנא האל, העושה והיוצר והבורא והמאציל עולמות

            העליונים, כולם בחכמה עשית; עליונים למעלה ותחתונים

            למטה לחבר את האהל להיות אחד, ואילנות ודשאים הצמחת,

            בקומתם ובצביונם של מעלה, להודיע לבני אדם חכמה

            ותבונה בהמה, להשיג בנעלמים. ופקדת עליהם להגדילם

            ולהצמיחם ועמינו תטוף שפע וכח מצותיך העליונות.

            ויהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שבכח סגולת

            אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה ואשר נהנה בסוד

            שרשיהם העליונים אשר המה תלויים בם להשפיע עליהם שפע

            רצון ברכה ונדבה, וגם הממונים והמשטרים עליהם יתמלאו

            מעוז שפע הודם לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם מראשית

            השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה לחיים טובים ולשלום.

                  (חמדת ימים)

 

          -  תפלת הנוטעים

 

            אבינו שבשמים

            בונה ציון וירושלים

            ומכונן מלכות ישראל.

            השקיפה ממעון קדשך מן השמים

            וברך את עמך את ישראל

            ואת האדמה אשר נתת לנו

            כאשר נשבעת לאבותינו.

 

            רצה ה' ארצך

            והשפע עליה מטוב חסדך.

            תן טל לברכה

            וגשמי רצון הורד בעתם

            לרוות הרי ישראל ועמקיה

            ולהשקות בהם כל צמח ועץ.

            ונטיעות אלה

            אשר אנחנו נוטעים לפניך היום

            העמק שרשיהם וגדל פארם

            למען יפרחו לרצון

            בתוך שאר עצי ישראל

            לברכה ולתפארה.

 

            וחזק ידי כל אחינו

            העמלים בעבודת אדמת הקדש

            ובהפרחת שממתה.

            ברך ה' חילם

            ופעל ידם תרצה., אמן 

 

            (הרב בן ציון חי עוזיאל, התפילה אומצה ע"י הקרן הקיימת לישראל)

                 

מסיימים  בברכה אחרונה, בכוונה לרומם את כל האכילות של הסדר, ויכוון במילים: "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" לשבוע מקדושת הארץ העליונה:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה, על הגפן
ועל פרי הגפן, על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ
חמדה טובה ורחבה, שרצית, והנחלת לאבותינו לאכל מפריה ולשבע
מטובה. רחם-נא ה' אלקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל
ציון משכן כבודך, ועל מזבחך ועל היכלך. ובנה ירושלים עיר הקודש
במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע
מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה;
כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה, על פרי
גפנה ועל פירותיה. ברוך אתה ה', על הארץ ועל המחיה, -על פרי
גפנה ועל פירותיה.

הלל

אילנות אומרים שירה

אימתי שבלים אומרות שירה? בניסן.

 (ראש השנה, ח)

בזמן שהתבואה גדולה ונמצאת קמה

           

וכשהרוח מנשבת בה נשמע מתוכה

קול הברה וזהו כעין שירה.

 (פירוש רבנו חננאל וערוך, ערך שר)

 

   גן עדן מה הוא אומר? עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו

   בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו:

  עצי השדה מה הם אומרים? אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי

  בא לשפוט את הארץ.

  (מתוך "פרק שירה", לפי נוסח "עבודת ישראל")

 

כל ציץ עשב אומר שירה

זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך

שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו. שחרתי בראשונה את פני

רבינו הגאב"ד [הרב קוק] זצוק"ל, קבלני בסבר פנים יפות כדרכו

בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה

גדולה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה ולצמצם

מחשבותיו, ואני התלויתי אתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח,

           

והזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף

בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב

מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר

דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה...

 (הרב אריה לוין, לחי ראי, ירושלים תשכ"א, עמ' ט"ו-ט"ז)

 

נרצה

 

חסל סידור ט"ו בשבט כהלכתו

ככל מצוות אכילתו

כאשר זכינו לסדר אותו

כן נזכה בגן עדן לעשותו

זך שוכן מעונה

רומם אכילת עדת מי מנה

קרב נהל נטעי כנה

פדויים לציון ברינה

 

 

לשנה הבאה בירושלים הבנויה

 

 

 

 

 



 

כל מערכת ימי החיים של האדם

הם תמיד בבחינת זריעה למה<BR>שעתיד לצמוח. ועל כן הוא נקרא בשם "אדם" ע"ש האדמה
להורות על עניין זה. שכן כל שבחה של האדמה הוא מצד
הגידול והצמיחה הבאים ממנה

להורות על עניין זה. שכן כל שבחה של האדמה הוא מצד
הגידול והצמיחה הבאים ממנה. וכשם שכל מה שצומח מן
האדמה יש בתוכו זרע שזורעין אותו ושוב מעלה צמחים
וגידולים חדשים, כן גם האדם, כל מה שממציא על ידי
טהרת מחשבתו וכושר מעשיו, בגדר זריעה הוא, שממנה
עתידים לצמוח ולפרוח גידולים חדשים עד אין סוף ואין
תכלית. וכשם שלזריעה הנתונה באדמה דרוש עיבוד ועידוד,
השקאה וכדומה במלאכות שבשדה, שרק על ידם מתעורר
באדמה כח הגידול, כן אצל האדם. הנשמה העליונה -
האלקית, מעוררת בו כח הגידול והצמיחה, והעבודות
הקדושות הן הן הפועלות להחיות את כח הגידול שלו.

(הרב יעקב משה חרל"פ,
מי מרום, חלק ה', עפ"י הרב א. ביק, הציונות הדתית)

 


 

 

בגולה אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח - - - מה שונה מזה
היא רוח היהדות במקום שיכולה היא להתפתח כאוות נפשה!
מעמידה היא אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם ישתמש האדם
בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאוויו וכוחותיו
תחת ברכתו והגנתו של הקב"ה.
שדות ועשרים הם יעודנו הטבעי. מי יתן ויכולנו לשוב אל
פשטותם של חיי הכפר, נשואים על ידי רוח אלהית ישראלית,
כי אז היו הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות
והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו - שוב היה נשמע קול
כנורו של דוד ושוב היתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו
המבורך של בועז. - - -

(רבי שמשון רפאל הירש,
במעגלי שנה)

 

ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו)

אמר רבי אבא: אין לך קץ (סימן גאולה) מגולה (וברור) מזה<BR>שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי
ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו)
רש"י: שתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין
לך קץ מגולה מזה

.





 

קריאה: בחמישה עשר בשבט

ש. שלום

בחמישה עשר בשבט

 בבוא אביב אלינו,

יורד מלאך, פנקס ביד,

 רושם כל עץ, כל ציץ כל בד

וכל נטעי  גנינו.

[

מעיר אל עיר מכפר אל כפר

 נישא הוא קל כנפיים.

 חוקר בגיא, בודק בהר

 עובר ביעף את המדבר,

 ועף אל השמים.

 

וכשהפנקס יהיה מלא,

עץ יציץ ושיח

כשהמדבר יהיה שדה,

וכל ארצנו גן רווה,

יופיע המשיח.

 

טו' בשבט  קריאה:      

לאה גולדברג

 

אור הבוקר על כותל חדרנו רוקד

מספר כי הנץ ופרח השקד

מתדפק על חלון הענף הלבן

אל תישן! אל תישן! אל תישן!

 

צא לחורש וראה: האילן מקושט

כילדה שלבשה את שמלת השבת

וכל פרח פרח וכל נבט נבט

טו' בשבט, טו' בשבט, טו' בשבט.

 

אדמה ירוקה, ריחנית ודשנה

מברכת אותנו ברכת השנה

לא לריק העמל וישמח השותל

אילנות מזדקרים על כל תל

 

והשמש צוחקת בירק פארות

מבטיחה לשממה: כאן  יהיו יערות

עוד יגיל כל לבב, עוד תצמח כל יד,

טו' בשבט, טו' בשבט טו' בשבט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

            על השותלים

            טוב לגבר אשר חננו ה' קרקע שיזרע בו אילני מאכל, משום

            ישוב העולם, שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה". שבכל

            דבר הצומח וגדל מן הארץ, עולים הניצוצות הקדושים אר

            במקום ההוא, מדומם לצומח ואחר כך יעלו מצומח למדבר

            (אדם) כמבואר בדברי המקובלים. ומפורש ע"י ירמיהו: "כה

            אמר ה' בנו בתים ושבו, ניטעו גנות ואיכלו את פריין". והנה

            ע"י נטיעת אילנות מקיים מצוות נטע רבעי ונזהר מאיסור

            כלאיים.

            אך בזריעת אילנות צריך להיות זהיר שלא לזרוע אלא במקום

            שידוע בברור שאינו בר בנין לעולם ולא יבוא להאפיל אורו

            באופן שלא יצטרך לקוצצו.

                  (הרב אליעזר פאפו ס"ט,

                  פלא יועץ)

 

            תשובה

            ...אמרו בפרק חלק: "ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה",

            רוצה לומר, כשיתנו ישראל אל לבם לעבוד את האדמה אשר

            לוקחו משם, זהו הקץ, מפני שאין הדבר תלוי אלא בתשובה

            לארץ.

            ועבודת האדמה תסבב את התשובה לארץ, כי היא פרנסת

            העניים, כמו שכתוב "עבד אדמתו ישבע לחם" (משלי יב, יא),

            והמצוה הראשונה לעולי גולה היא עבודת האדמה... ומובטחים

            אנו מפי כל הנביאים, שהארץ תשוב לאיתנה הראשון ותוסיף

            תת כוחה לפי כוונת הבריאה.

                  (הרב יהודה אלקלעי,

                  כתבי הרב אלקלעי, מהדורת י' רפאל חלק ב)

 

 

שלש מצוות נאמרו כאן: א) ביאת הארץ, ב) לנטוע כל עץ
מאכל לשבח הארץ. ג) לנהוג שנים של ערלה. עוד ירמוז
באומרו "וכי תבואו אל הארץ" - - - שתהיה כוונת הביאה
לארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה, אשר בחר ה' בה,
"הר ה' " שמה. - - - ואמר כי אין כוונת דיבור זה להחליט
המניעה מהשתדל בישוב הארץ אלא - ונטעתם!.. - ואולי
שרומז באמרו "עץ מאכל" על בני תורה, שגם הם נקראו
נטעים - - - ויצו שתהיה עיקר הכנת הארץ לנטוע בה עץ
מאכל, שהם בני תורה: כי אוירה של ארץ ישראל מחכים
ומטהר הנפש - - -

(רבי חיים בן עטר,
אור החיים, פירוש של התורה)





ב"ה, יום ב' לסדר "כי ילך מלאכי לפניך והביאך וכו' ", שנת
ויתברכ"ו, עשרים ושנים בחודש שבט, פה צפת, תובב"א.

שלום לחותני היקר וכו' ת"לח החיים והשלום פה עמי וכו'.

בשבוע העברה ת"ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל
החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע
מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים. ועוד נטע אם ירצה
השם כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול
מהפירות, כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם
כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת וזה
בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא
בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות
כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: "ויטע ד' אלהים גן בעדן"...

(מתוך מכתב ר' אלעזר פישל סאלומון אל חותנו,
ע"פ "תקופת חיבת ציון", ליבנאלי)

 

 


Resource Comments
מומלץ להוריד את הקובץ המצורף


Related Resources can be found under:
» All > Jewish Holidays > Tu BiShvat