מטרה:

החניך יבין שהוא אחראי לחיים ולהתנהגות שלו.

בס"ד

אני אחראי

רקע:

אתה אשם, המורה אשם, ההורים שלי אשמים, המדריך שלי הכי אשם, כל העולם אשם.

אני אשם? מה פתאום אני?

לפעמים אנחנו זורקים אחריות על אנשים אחרים ולא לוקחים אחריות על החיים שלנו. אלו החיים שלי ואני אחראי עליהם.

מטרה:

החניך יבין שהוא אחראי לחיים ולהתנהגות שלו.

שלבים:

1. אני בא אם הוא בא

2. מי הרוצח?

3. סיפור האוצר

4. אני הנהג

5. סיכום

שלב א': הצגה-"אני בא אם הוא בא"

נציג סיטואציה מוכרת. מדריך פונה לחניכים שלו שיושבים בשורה על ספסל, ומודיע להם על פעילות מיוחדת שאורגנה להם (הנושא לא חשוב).הראשון מודיע שהוא יבוא  אם זה שלידו יגיע (השני). השני יגיע רק אם השלישי יבוא, וכמובן שהשלישי יתייחס אלינו רק אם הרביעי מגיע. מתח, עכשיו הכל תלוי ברביעי. כדאי להשתמש בביטוי: "אני בא אם הוא בא", שוב ושוב. הרביעי לא יכול להגיע, ומיד כל החניכים ממציאים תירוצים בשרשרת. לשלישי כואבת השן, השני חייב לנסוע לאחותו והראשון מת מעייפות. המדריך ינסה לשכנע את החניכים שלו, ויטען שקבעו את הפעילות ליום שלישי רק כדי שהם יוכלו להגיע, והם ממש לא בסדר, וכו'.

אה, יום שלישי, למה לא אמרת ?? פתאום, הרביעי יכול להגיע, לשלישי כבר לא כואבת השן וכו' (תמיד הכל הולך בשרשרת אחרי הרביעי הקובע).

המדריך מתלהב ויסכם: "יופי, מעולה, יום שלישי הבא ב…   רגע, רגע , יום שלישי הבא?? הרביעי פתאום אומר שהוא לא יכול להגיע, השלישי עוד פעם מתחיל להתפתל מכאבים על הרצפה, אימא של השני קוראת לו וכו'.

ההצגה ממש מוצלחת (הרבה מדריכים העבירו אותה בכל מיני סניפים), אבל זה תלוי כמובן בחזרות מוקדמות ומדויקות על התירוצים. אם אין מספיק מדריכים להצגה, אפשר לשתף כמה חניכים, או שכל מדריך ישחק כמה תפקידים, וכל פעם יזוז מקום יחליף תחפושת כדי שהחלפת הדמות תהיה בולטת.

עדיין לא נסביר את המסר לחניכים שלנו (למרות שהקטע די ברור). הרבה פעמים כשאנחנו מבקשים משהו מחניך שלנו, הוא מסתכל ימינה ושמאלה לראות מה כולם עושים. אני הולך עם כולם.

שלב ב': מי הרוצח?

נספר לחניכים את הסיפור על הרצח. נבקש מהם להחליט מי האשם ברצח.

ניתן לערוך דיון לאחר הסיפור או לתת לכל חניך שני פתקים: כן ו- לא

(או "הוא מת" ו- "הוא זכאי"). נעבור על כל רשימת האשמים,  וכל חניך יצביע אם הוא אשם או לא (אפשר גם לשיר: הוא זכאי, הוא זכאי, הוא זכאי…). בצורה כזאת ניתן לשתף ולגרות גם חניכים קטנים.

המקרה:

יום שלישי בבוקר, 10 ניידות משטרה מגיעות לרחוב פוקס ביפו ומקיפות את בית מס' 7. כ- 40 שוטרים מתפרסים סביב הבית. 10 בלשים פורצים פנימה. עשן ויריות עולים מהבית. אחרי שתי דקות יוצאים הבלשים החוצה כשהם מושכים גבר כבן 40.

למחרת מופיעה ידיעה בעיתון:

   מוטי כהן נתפס.

מתחת לכותרת מופיע תאור של תפיסתו. מסתבר שמוטי חשוד ברצח שהתרחש לפני כשבועיים בנתניה. מישהו הגיע עם אופנוע אדום וירה במשה ליאור- בעל מסעדה. מוטי חשוד ברצח.

במשפט של מוטי, הסנגורים שלו טענו שמוטי באמת רצח את משה ליאור, אבל הוא לא אשם, איך זה יכול להיות? אז ככה…

1.      יום לפני הרצח מוטי הגיע למסעדה של משה ליאור. באמצע הארוחה משה העליב את מוטי לפני כל האורחים. ולא הפסיק למרות שמוטי בקש ממנו פעמים רבות (או בעברית- הרבה פעמים.

2.      מוטי גדל בשכונת פשע האחים שלו יושבים בכלא על שוד של משאית של מילקי וגניבת טלכרטים מילדים. אבא שלו היה רוצח ידוע ואמא שלו היתה מלצרית בסנוקר. כשגדלים בכזאת משפחה מה הפלא שהולכים לרצוח.

3.       מוטי לא אשם. דלית אשמה. דלית? כן החברה שלו, שיגעה אותו, ואמרה לו שאם הוא לא רוצח את משה הוא לא גבר והיא עוזבת אותו.

יש 4 חשודים/ אשמים:

מוטי, משה ליאור, המשפחה של מוטי, דלית.

אם החניכים קצת יותר בוגרים, ניתן לערוך דיון, ולשאול אותם האם ולמרות שהם החליטו שמוטי אשם, יהיה נכון להוריד לו כמה שנים מהעונש בגלל הלחץ שהיה עליו. אם כן למה?

שלב ג: מתחת לתנור שלך יש אוצר

כמו כל סיפור כדאי לספר גם את הסיפור בע"פ. כדאי לשנות אותו לסיפור דומה, אבל עם דמויות אחרות.

אפשרות נוספת היא להציג את הסיפור עם דמויות שאתם ממציאים, ואוהבים להציג.

והנה אך הוא מתקרב לעיר, הוא מזהה את הגשר שהופיע בחלומו. רץ יעקב מהר, נכנס מתחת לגשר, והתחיל לחפור במרץ, כדי לחשוף את האוצר. לאחר כ- 10 דקות, עבר במקום שוטר שהבחין ביעקב החופר. פנה אליו בחומרה ושאל אותו לפשר מעשיו. יעקב התלבט אם לספר לו, אך מכיוון שהיה אזרח שומר חוק, סיפר לו את סיפורו. כשגמר יעקב לספר, הבחין שהשוטר מתגלגל מצחוק. מכיוון שיעקב לא זכר שסיפר בדיחה לאחרונה, שאל את השוטר: "אדוני השוטר, במחילה, מדוע אתה צוחק?". "מדוע", ענה השוטר, "כי אני בדיוק חלמתי שיש אוצר חבוי מתחת לתנור של יהודי בשם יעקב קלמן בעיר מיחיץ. ומצחיק אותי, שמישהו עושה דרך כה ארוכה בגלל חלום מטופש". יעקב ניצב המום, הוא הבין, שהוא עשה את כל הדרך הארוכה, רק כדי לגלות שהאוצר בעצם נמצא אצלו בבית!!!. חזר יעקב במהירות לביתו, עקר את התנור ממקומו, וחשף אוצר אדיר שקיים את משפחתו למשך כל הדורות הבאים. מאז בכל שנה, ערך יעקב סעודה גדולה, בה סיפר את סיפור המעשה, וכיצד חיפש אוצר במקום כה רחוק, כאשר הוא היה כה קרוב… 

לפעמים אנחנו מחפשים רחוק, כשהפתרון נמצא מתחת לידיים שלנו.

שלב ד: אני הנהג

נספר לחניכים סיפור, ונבקש מהם לזכור את כל הפרטים של הסיפור, מכיוון שבסוף תהיה שאלה על הסיפור.

אתם נהגי אוטובוס. ביום רביעי נסעתם לכיוון אילת. בתחנה הראשונה, בקרית שמונה, עלו שמונה נוסעים, וירדו שלושה. בתחנה הבאה עלו עשרה, וירדו שישה, בשלישית, עלו שניים. כך נמשיך ונספור כחמש תחנות. ניתן לחניכים זמן לחשב את מספר הנוסעים, ובסוף נשאל: "באיזה צבע העיניים של הנהג". החניכים יתחילו לנחש, אבל האמת קרובה מתמיד - אמרנו בהתחלה שהם הנהגים!!!

שלב ה: סיכום

לפעמים אנחנו זורקים אחריות על מישהו אחר. הפתרונות לא נמצאים רחוק, הם נמצאים כאן, קרוב, אצלי.

אני אחראי לחיים שלי.

הערה: כשעושים כמה הפעלות בפעולה אחת כדאי להסביר את הקשר של כל ההפעלות בסוף.

אבל,

אל תגידו בסוף הפעולה: "והמסר הוא". רק לא זה. יש חניכים שרק שומעים את המילה "מסר", ואוטומטית נסגרות להם האוזניים. זה טריק מיוחד של חניכים. אל תתנהגו כאילו הפעולה נגמרה ורק נשאר לסכם עם המסר, המסר צריך להיות דבוק להפעלות. כשזה אפשרי, עדיף לסכם תוך כדי ההפעלה ולא בסוף (לדוגמא: להזכיר את המסר בתוך ולא בסוף הצגה).

"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, היא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה, שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו, ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה', לחדש את חייו בסדר הטוב…"

אורות התשובה טז, *א / הרב קוק