כמו לחגוג את מסיבת חנוכה בריקודים סלוניים באולם הנקרא קולסיאום,

כך, או לעתים, דומה יום הפורים אצלנו: לקיחת יום חג קודש והפיכתו למתחרה בלתי-מוצלח לקרנבל בריו.

בס"ד

לבירור אופיו של  יום הפורים

הרב יובל שרלו*

                                                                 המציאות:

כמו לחגוג את מסיבת חנוכה בריקודים סלוניים באולם הנקרא קולסיאום. כמו לנסוע לכבוד יום העצמאות לטיול באיי הוואי לכבוד יום הולדתה של מדינת היהודים בארץ ישראל. כמו לשבת בסוכות, חג האסיף (שנועד לברור יחסינו הנכון לטוב ארץ ישראל) בסניף הבנק ולערוך מאזן שמן ושבע. כמו לקרוא עיתונים בכל ליל חג השבועות לציון קבלת תורה. כך, או לעתים, דומה יום הפורים אצלנו: לקיחת יום חג קודש והפיכתו למתחרה בלתי-מוצלח לקרנבל בריו.

יסודו של חג הפורים הוא זמן הודיה להקב"ה על כך שהוציאנו משעבודו של אחשוורוש לגאולתה של איילת השחר, אסתר. הדבר חשוב לנו לא רק בגלל שאי-פעם קרה מקרה בשושן הבירה, הרי הרבה מאורעות קרו לעם ישראל ומהרבה צרות נפדנו, במהלך ההיסטוריה. אנו חוגגים את יום הפורים היום, כאן ועכשיו, בשנת ה'תשנ"ח, כדי לבטא את יסוד אמונתנו  כי הקב"ה אינו זונח את עמו ישראל לעד ואף אם נראה לנו שבתקופת הסתר פנים אנחנו נמצאים ושאין השגחה גלויה ושאין נסים, הרי אסתר היא זו שמזכירה לנו את עובדות היסוד:

העובדות כי הקב"ה לא זונח את עמו ישראל ומעבר למחסום המציאות מסתתרת השגחה נסתרת כי על עם ישראל - "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר..." לאורך כל ההיסטוריה, כולל היום, מתלווה אלינו שכינה שגלתה יחד אתנו ומסתבכת בצרותינו ומעצבת את גאולתנו. חג הפורים נועד ביסודו של דבר לחדד בנו הכרה זו ולהטמיע בנו את העובדה שגם אם יש אינתיפאדה ובעיות כלכליות ופירוד פנימי ואסונות ותאונות ועוד דברים קשים הרי שימים קשים מאלה כבר באו, במלכות אחשוורוש, ויצאנו מהם בשיר גאולה בחסדי ה'.

ההתבשמות מרעיון זה בחג הפורים היא זו שמעניקה בטחון ואמונה בכך שלא ייטוש ה' את עמו וילווה אותו בכל אשר יהיה. לא ההיסטוריה לעצמה היא מעניינינו אלא המסקנות המעשיות שאנו יכולים לשאוב ממנה היום.

איפה זה ואיפה יום הפורים אצילנו? הקשר לחלוטין לא ברור.

לפעמים אפילו - הפוך - האווירה מפגינה לא אחת את ההפך הגמור.

ראשית, לרוב שם שמים נעדר מיום זה. לא רק בכך שאינו מוזכר (ובדבר זה יש מידה של אמת, כפי שיבורר להלן, שהרי גם מהמגילה הוא נעדר) אלא בהתנהגותנו. יום הפורים נהפך אצילנו ליום מתן לגיטימציה מוחלטת לפריקת עול, לפריקת סדרי צניעות, לשיבוש ערכים מוחלט, להיתר לשון הרע והלבנת פני חברו ברבים. לכל אותם דברים שאינם מבטאים את היות הקב"ה עמנו בכל מצב אלא, כאמור, את ההפך המוחלט!!! כל מה שאנו מנסים לחנך לקראתו בכל השנה מופקע מיסודו ביום זה.

קשה מאד למי שמבקש למשמעות הדברים להיות שותף בנעשה. הייתכן, פריקת עול היא המציות דווקא באותו יום שדורשי רשימות אמרו עליו "פורים - כפורים?" משמע שיום הכיפורים הוא רק "כעין" פורים, ופורים הוא הוא החג העליון ביותר!!

אלא שלא באנו בדברים להפוך את יום הפורים לעצרת תשעה באב ולהמיר את שמחת הפורים בצום וכובד ראש של כפורים. כדי להבין את אשר עלינו לעשות ולאור איזה עקרונות נעצב את יום הפורים עלינו לחדור ראשית אל השורש שממנו נולדה אווירה זו.

  המקור:

כלל יסוד כדאי לאמץ: כל תופעה, כל התנהגות שנראית על פניה בעייתית ופוגעת ביסודות אמת, יש לחפש בה את הנקודה האמיתית שבה. טיבו של השקר הוא שאין לו מעמד, שקר אין לו רגלים". כל קיומו של השקר נובע מכך שבלע אל תוכו "ניצוצות של אמת" והם אלא שנותנים לו את יכולת קיומו. לו באמת כל ההתנהגות ההיתולית בפורים היתה מופקעת מיסודה, לו לא היה לה בסיס בקדושה, סביר להניח שהיתה נעלמת והיתה מורחקת מעולמו של היהודי.

לא נובא כאן להתחרות בהסטוריונים אשר ייטיבו מאתנו לנבור בספרות הפוסקים והשאלות והתשובות ולחפש את ההשתלשלות החיצונית / היסטורית של שמחת הפורים. די לנו אם נציין שכבר במגילה בולט ייחודו של חג הפורים. לא הלל יש בה כי אם יום שמחה ומשתה, לא התקדשות בהבאת קורבנות אלא משלוח מנות איש לרעהו, לא מצוות עבודת ד' בתחום בין אדם למקום אלא מתנות לאביונים.

התרו אחר המגילה חז"ל ואף קבעו שלמרות שבדרך כלל כל המשתכר כאילו עובד עבודה זרה הארי ביום פורים מחייב איניש לבסומי עד דלא ידע. (וכבר קבעו הפוסקים את גדרי ומצוות היום הזה כיום שונה מכל אותם ימי ההגדרות בקדושה של חיי שאר השנה.

למה באמת זה כך? מדוע תפשו מצוות חריגות אלו את עיקר עצומו של היום?

התשובה לעניין ברורה: המצוות מבטאות את אופי הגאולה המיוחד של חג הפורים. אנו מכירים את הספור על יציאת מצרים. התורה אינה מקמצת במילים כדי לחזור ולבטא את העובדה כי הקב"ה מצוי ב"עימות גלוי " עם מלך מצרים הקובע "לי יארי ואני עשיתיני". משה נשלח מפורשות אל פרעה ותובע ממנו לשלח את בני ישראל כדי שיוכלו ללכת לזבוח לד', פרעה מסרב באופן גלוי ובמכות מודיע ד' לפרעה את גדלו ואת ידו החזקה כדי שדור אחרון עוד יספור בנפלאות ד'. הכל על פני השטח, ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, ללא צל של ספק מיהו המכה ומי המוכה.

בדיוק באותה מידה, לא מקמצת המגילה במילים כדי לבטא את האופן האבסורדי של תשועת פורים. אף אחד מהשותפים בה אינו יודע שהוא חלק ממהלך שייכתב יום אחד בכתובים. הישועה מתגלה דרך מלך שוטה, מלכה גאוותנית, שני שומרים שמאסו במלכם, אגגי שרודף אחר שררה וכבוד ועוד.

צא וראה רק את זאת: כמה פסוקים מייחדת המגילה לתאר את אופי התמרקות הנשים לפני בואן אל אחשוורוש - כאילו שהלקח אותו היא באה ללמד הוא בטיב ההתמרקות לפני פגישה עם מלך...  . הקב"ה אינו מצוי במגילה במפורש - הוא מסתתר בה דרך הדברים הכי מוזרים ומצחיקים ובסופו של דבר בוקעת ועולה הישועה שהקב"ה הכין טרם בוא המכה.

מכאן מובנת הגישה ההלכתית ליום הפורים. יום הפורים צריך לבטא את מה שאמור בשמו: "הפור"! משמע: על פני השטח הוא נראה כהגרלה, כדבר שלא תוכנן ולא עוצב ע"י מנהיגו של עולם. על פני השטח נראים סכסוכי שרים בארמון, תחרות יופי בהרמון ומבט אירוני בהמון. התגלות ד' אינה נראית, ייחודו של עם ישראל אינו בולט ואף הם באו באותו דור לסעודתו של אחשוורוש. אולם קורא הדורות מראש מביא את הגאולה ביום זה באותה דרך פלאית ומיוחדת היכולה לרקום מהלך ישועה בין כתלי ארמון מלך פרס ומדי.

אולם פעולה אחת כן נעשתה מתוך תכנון ומתוך רצון. פעולה אחת כן תבעה עשייה אנושית עילאית. למרות כל מה שאמרנו, למרות העובדה שהישועה התגלגלה לה מתוך הכנה אלוקית הקבועה מראש, הרי שבנקודה אחת היא עצרה מלכת. הקב"ה הכין את הכל אך "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום" מגלה שלכאורה כל מה שהוכן אינו שווה מאומה וגלגלי מרכבת הגאולה נעצרו. כאן נדרשת אסתר למסור את נפשה ואת עתידה "ואני כאשר אבדתי אבדתי" ולבוא אל המלך שמי שלא נקרא לפניו אחת דתו למות! ורק כשהיא אכן עושה זאת הרי מיד פורצת הישועה ומרדכי יומא מלפני המלך בלבוש מלכות.

וזאת תורת חג פורים: אף אנו צריכים לבטא ביום הזה שהדברים הגדולים והנשגבים אינם באים דווקא באווירה של רצינות וכובד ראש. אף אנו מבטאים בהתנהגותנו את העובדה כי למרות השכרות והפור, למרות הרחוק מהזכרת שם שמים במפורש, הרי הדברים הנשגבים יכולים להופיע גם בדרך נסתרת זו.

לא התכנים הם אלה שמשתנים בחג הפורים אלא הכלים בהם הם מופיעים!!!

משמע: אנו רוצים להראות כיצד ניתן להביא לעולם את כל הדברים הנשגבים והגדולים ביותר גם במבט שחוק, במבט מיוחד. זוהי המגמה של עצוב חג הפורים כשונה, כמיוחד, כמסתיר מאחורי מסכה את הדרך הרגילה, אך חושף שגם ברחוק הגדול ביותר מהתגלות גלויה גם שם שוכן עד מצוי.

וא"כ מה קרה לחג היום?

מה שקרה הוא מה שקרה להרבה דברים יקרים שיצוינו בשורות הפתיחה לדברינו:

הצבור מצא רימון, תוכו זרק וקליפתו אכל. ההצמדות לכלי הביטוי החיצוניים ולא לשרש הפנימי. בחנוכה נצמדו כולם לסמל הלאומי - בחנוכייה, והמשפחתי - הלביבה והסופגניה. שכחו כי יסוד החגיגה הוא דווקא הניצחון התרבותי על תרבות יוון המחשיכה עיניהם של ישראל והחנוכייה הוא רק ביטוי לכך. ביום העצמאות נצמדו לחופש המצוי בנסיעה לפיקניק ובשירי  ארץ ישראל ושכחו כי כל אלה באו לבטא יום התחדשות בייעודיה ודרכה של מדינת ישראל. בסוכות נצמדו רק לסמל החיצון של הישיבה בסוכה ולא עסקו במשמעות הרוחנית של חשיבות זיכרון הימים בהם הלכנו במדבר חסרי כל ותלויי ברבש"ע דווקא בימי חג האסיף השמנים והשבעים וכו' וכו'.

חיצוניות המצוות באה לבטא עולם פנימי. המעשים נועדו כדי לעורר חשיבה על התכנים וכדי להוציא אותם אל הפועל. אנחנו לא אומה שמאמינה רק במחשבות שבלב. תורתנו בנויה על המעשים שאדם יעשה, אולם אסור לשכוח כי המעשים אינם עומדים לבדם - הם כעין מגדל שראשו מצוי בשמים הגבוהים של הרעיון הפנימי ורגליו מצויים על הארץ המעשית. העולם החילוני שסביבו נאלץ, בגלל אי היותו חלק מהתכנים, לברור רק את הדמות החיצונית: כך הפך חנוכה ליום ניצחון לאומי בלבד ולא מועטים הם האנשים המקשרים אפילו את ניצחון המכבים (מתל אביב...) על היוונים, או מבשרים את ניצחוננו על יוון בסילווסטר כשר. כך הפך חג הביכורים לתערוכת הישגים חקלאיים המבטאת את יכלתינו הטכנולוגית הגבוהה ולא לשיר הודיה ליצור כל. כך הפך חג הפורים ליום פסטיבל וקרנבל - הריקנות בשפלותה, באצטלה של "מסורת ישראל".

אל לנו לטעות ולהתקשר לפרשנות זו, אל לנו להיגרר אחרי תרבות הרחוב ולהכניסה אל בייתנו פנימה. אל לנו לקבל ח"ו את הפרשנות המבזה של יום קדשינו ולחשוב, רחמנא ליצלן, שלכך נתכוונה אסתר בבקשתה לקריאת המגילה. ומעל לכל אל לנו להפוך את חג הפורים ליום שבו יותר מכל אנו נסחפים אחר החילוניות החיצונית הריקנית ופועלים את ההפך הגמור ממה שיום זה בא לחדש בקרבינו. אל נטמא את הקודש המופיע בבגדי המלכות.

 הפתרון:

קורא השורות הסבלן עד כאן עשוי לטעות ולחשוב כי באנו להציע את המרת יום הפורים בשיעור בדף היומי. אמת היא כי פטור ממצוות תלמוד תורה גם ביום הפורים ואמת היא כי מן הראוי שכל אחד יקבע לעצמו ביום זה (ובכל יום...) עתים ללמוד תורה, שהרי לא בא יום הפורים אף היא סעיף של מצוות היום (ואף אם היינו רוצים בצמצומה לא היה ספק בידינו למנוע המשך במסורת ישראל...) יש בידינו להציע עקרונות יסוד למסיבה זו אשר יסייעו בידינו לצאת ממנה בתחושה שמחה ומרוממת, בבדיחות הדעת רצינית ובעוד צרופים מרוכבים מעין אלו.

נרשום ראשית עקרונות אלו ונבארם אחד לאחד:

א. יסודו של היום יהיה שנוי הלבוש ולא עקירת התוכן.

ב. לבנות, לא להרוס.

ג. זהירות.

ד. שמירה על גדרי צניעות.

יסודו של היום יהיה שנוי הלבוש ולא עקירת התוכן.:

עקרון זה עולה מהדברים שאמרנו לעיל. המטרה היא להראות בדרך שונה, בבת שחוק, בהיתול ובגורל את אותם יסודות שמנחים אותנו תמיד. הקריטריון לבחירתם של התכניות והתכנונים יהיה פשוט: האם ארגונה ובצועה תביא לליצנות לשמה, לקלות ראש קיצונית או שהיא מצליחה להעביר בהרבה הומור ואירוניה תוכן מסויים: בקורת, בניה, תמונת מצב עדכנית וכדו'. יש הרבה יכולת לבחון נושאים חשובים מזווית "מוסתרת" - כשעל פניהם הם משעשעים, אולם ברור לעין כל כי הם באים לתקן, לא להרוס. הרבה עולמות נהדרים אפשר להעביר דווקא באותה רוח פורימית, אולם תמיד ייזכר הכלל: לא את התכנים שאנו מאמינים בהם אנו משנים כי אם את הכלים שבהם אנו מבטאים את אמונתנו.

לבנות, לא להרוס:

דרך ראיה אמיתי של אדם היא הבחינה המדוקדקת האם כל פעולה שאני עושה עכשיו תבנה או תהרוס (לפעמים, כמובן, יש צורך להרוס על מנת לבנות). כל שיחה עם חבר, כל העלאת בעיה, כל ספר שאנו קוראים ואף כל בדיחה שנאמרת צריכה להיבחן באמת מידה זו. יסוד זה נכון תמיד, וק"ו בפורים.

בניה, כאמור, לא חייבת תמיד להיעשות בכובד ראש וברצינות תהומית. מה שעשתה לאה בבכייתה עשתה רחל בצחוקה. נועם והארת פנים, שלמות פנימית והרמוניה אישית הם מתכוני בניה מובהקים לאורך כל השנה. בפורים, כשבחיצוניות נפרצים גדרי הבנייה, צריכים להיזהר על אחת כמה וכמה. כל דבר שיעשה צריך לעבור מבחן זה: האם הוא בא לבנות או להרוס!

הרבה פעמים נעשים פעולות הרס קשות בפורים שימים רבים יעברו עד שתיקונם יעלה יפה. הדמוי

הקיים בחז"ל לצחוק הרסני הוא למגן משוח בשמן שכל חץ של דברי מוסר מחליק על פניו ולא חודר דרכו. הרי אנו מכירים מציאות זו - כאשר נוצרת אווירה ליצנית בחבורת אנשים הרי כל דבר נהפך לבחירה, אפילו הדברים החשובים והיקרים לנו ביותר, ואין שום אפשרות למנוע בקיעת סדקים בחומות יסוד. אסור שחג הפורים ייחרת כאותו יום שהביא, בצחוקו לשבירת ערכים החשובים לנו ביותר. להפך, תקוותו של כל אחד היא להביא ביום זה לתנופה אדירה שתשפיע על כל השנה. דווקא הדרך המיוחדת של החג היא המאפשרת מגע עם כל אחד. החכמה היא לרצות לבנות. בקורת - כן, שבירה - לא!

זהירות:

לא כולם מבינים שחוק מהו. הרבה נפגעים נשארים בשטח. צריך כל כך להזהר בכבודו של אדם... "ונח לו להפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים." כדאי מאד להקפיד שהנושאים יהיו כלליים, לא אישיים. זהו תחום הלכתי שדווקא המחמירים בזהירות בו הם הנוהגים כבית הלל אשר למדנו אביהם שמה ששנוי עליך אל תעשה לחבריך.

זהירות בגדרי צניעות:

המקור לתקון ההפרדה בין המינים הוא שמחת בית השואבה בבית המקדש הדבר כנראה תמוה ביותר - הלוא, לכאורה, זהו בדיוק היום והמצב בו הזהירות מעריות נצרכת הכי פחות, שהרי נמצאים במעמד הגדול בבית המקדש, על רקע שאיבת רוח הקודש הגלויה, בנוכחות כל גדולי ישראל - וכי יעלה על הדעת לסטות ולחטוא בעריות?

והתשובה ידועה - אין אפוטרופסות לעריות ואלו ימים מועדים, ושוב: ק"ו בפורים, אל נהפוך את פורים ליום פריצות ח"ו. דווקא ביום הזה צריך להיזהר: בראש ובראשונה בצניעות אישית, התלבשותית, ומעבר לכך באווירה הכללית השוררת בחברתנו ביום זה.

ולוואי ונזכה לכך שיום זה יניב פרות רוחניים לשנה שלמה וממנו נצא מחוזקים ועשירים יותר. דווקא הירידה ללקוט את כל האור הקיים אפילו במקומות כמו ארמונות אחשוורוש הוא היכול להביא לשיתוף כוחות כללי אשר ישפיע שפע רב על כולנו.

ולוואי ונזכה.

*(הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר שבגולן וחבר מליאת ההנהלה הארצית של בני-עקיבא.)