רקע:

הרעיונות היפים של תורה ועבודה לפעמים נראים מתאימים רק לכמה יחידי סגולה ולאידיאליסטים למיניהם. ויש לברר האם גם כדאי לכל אחד ואחד מאיתנו להצטרף ולהיות "איש תורה ועבודה".

מטרות הפעולה:

1) החניך ירגיש שדרכה של תורה מביאה את האדם לאושר האמיתי.

2) החניך יוציא מעצמו, שהשילוב האמיתי של תורה ועבודה היא הדרך הכי טובה להנהיג את חיינו.

פעולה מס' 5

האושר הפרטי שלי

רקע:

הרעיונות היפים של תורה ועבודה לפעמים נראים מתאימים רק לכמה יחידי סגולה ולאידיאליסטים למיניהם. ויש לברר האם גם כדאי לכל אחד ואחד מאיתנו להצטרף ולהיות "איש תורה ועבודה".

מטרות הפעולה:

1) החניך ירגיש שדרכה של תורה מביאה את האדם לאושר האמיתי.

2) החניך יוציא מעצמו, שהשילוב האמיתי של תורה ועבודה היא הדרך הכי טובה להנהיג את חיינו.

הערה:

בסוף היחידה הזאת החניכים אמורים לעבור איזושהי חוויה, שהיא שילוב של רגש והכרה.

שיתוף החניכים בלבטים של המדריך, בשאלות שהוא שואל, או שאל את עצמו, גורם לחניכים לפתוח את "חומת התדמית" שבנו סביבם, ולהתמודד עם השאלות העמוקות של חייהם, דבר שהוא כשלעצמו חוויה מאוד משמעותית בשבילם (וגם בשבילנו).

אולי זה ישמע קצת יומרני לומר, אבל אחרי היחידה הזו החניכים אמורים להגיע למסקנה, שיש להם הסתכלות נוספת על החיים, תפיסת עולם חדשה.

אמצעים:

1.הקטע ממעריב על איציק מוסיוף - נספח מס' 1.

2. קטע האמירה לשלב ב' - נספח מס' 2.

3. דף מקורות "בכל דרכיך דעהו" - נספח מס' 3.

4. "קטעים למחשבה" - להרחבה למדריך - נספח מס' 4.

צורת העברה:

היחידה נבנתה בצורה שהחניכים יעברו חוויה רגשית, מתוך מחשבה שכדי שהמסר החשוב הזה ישפיע על חיי החניכים חשוב לעמוד על המימד הרגשי שלהם, כדי שהרעיון יהיה קרוב ללבם.

מילה אחת לפני:

רגע, לפני שתמשיך לקרוא הלאה, חשוב להקדים כמה מילים:

"תורה ועבודה" היא משנה אידיאולוגית ויש בה, ללא ספק, גם מסר חברתי, אך לא פעם נשאלת השאלה: מדוע אני צריך להקריב את חיי הפרטיים על מזבח הצדק החברתי, למה אני צריך לחיות חיים שמכריחים אותי לעבוד, כשאישיותי משתוקקת לממש את עצמה?

להפתעתנו, גילינו שהשאלות האלה כל כך מטרידות את החניכים, עד שהם פחדו להביע אותם בקול, ומהרגע שהמדריך העלה אותם, גאה פרץ של רגשות הזדהות עם השאלות, שאפשר לסכם אותם במילים: "אז איפה האישיות שלי בכל העסק הזה?"

אבל, וזה "אבל" משמעותי מאד, אם אני לא מרגיש/ה את השאלה הזאת, קשה להאמין  שהחניכים יעשו זאת.

אנו מציעים לכם לעשות ניסוי מחשבתי מעניין, לחשוב רגע, האם אנחנו לא דורסים את אישיות החניכים מתחת לדרך הסלולה של "תורה ועבודה". ולפני שתענו לעצמכם, תנסו לחשוב כמה זמן על השאלה, ואח"כ תענו לעצמכם.

את התשובות שלכם רישמו בדף לבן בצד,  לפני שאתם ממשיכים לעיין בהמשך היחידה, ורק אחרי שגמרתם לקרוא את התשובות שלנו, השוו בין התשובות שלנו ושלכם. מניסיון, אם לוקחים את הניסוי הזה ברצינות, המדריך נהנה לא פחות, ואולי יותר, מהחניכים.

מהלך היחידה:

שלב א':

המאמר ממעריב

מטרות השימוש במאמר:

1. קשה מאוד למדריך שהעביר שבת שלמה של אידיאלים, לעבור ישר לשיחה מרגשת שלכאורה

   סותרת את כל דבריו הקודמים.

2. להראות את האבסורד בכך שהתורה, אם תופסים אותה בפשטות, מביאה לידי אושר אמיתי.

3. כשנבקש מהחניכים לתאר לנו מתי יהיה להם אושר אמיתי, לכאורה נראה שהם יאמרו 

   שכשיהיה להם כסף, הם יהיו מאושרים, אך לאחר המאמר הזה יזכרו כולם שגם לעשירים יש

   צרות, וכסף זה לא מתכון בדוק לאושר.

] נקרא את הקטע מתוך המאמר ממעריב (נספח מס' 1) על יצחק מוסיוב שזכה בלוטו, ולאחר מכן

   מצא את אושרו כשחזר בתשובה.

כשחושבים קצת על הדברים, נראה שיצחק בכלל לא אמיתי עם עצמו, אולי זה נכון שכשזוכים בלוטו, אם משנים בגלל זה את צורת החיים, אז מאבדים את שמחת החיים. אבל נראה שהפיתרון הוא מאוד פשוט לבעייתו של יצחק, הוא פשוט היה צריך להמשיך לנהל את חייו במתכונתם הרגילה, ואז בכלל לא היה מגיע למצב של צרות נפשיות ודיכאונות. וזאת רק הבעיה שלו.

לגבי הפיתרון שהוא מצא לעצמו, הסיפור לגמרי אחר. איזה פיתרון יש ליהדות לתת לדיכאונות הנפש של האדם? אולי החרדים בבני-ברק מצאו לו תרופה חרדית מצוינת שאנחנו עוד לא גילינו, ואולי הוא אפילו חושב את עצמו לאדם הכי מאושר בעולם. אבל אני לפחות, בעקבות קריאת המאמר הזה, עברתי לחשוב על עצמי.

שלב ב':

איפה האושר הפרטי שלי?

] מומלץ מאוד לומר את הקטע איפוא האושר הפרטי שלי (נספח מס' 2), 

   כאילו המדריך שופך את כל מה שיושב על לבו, אך אם יש מדריכים

   המתקשים בכך, אפשר להקריא את הקטע כמו שהוא ולדון בו, אף על פי

   שהוא נכתב על ידי מישהו אחר.

שלב ג':

רגע חושבים.

לאחר הצגת בעיות כל כך קשות כדאי לנצל את המצב למחשבה עמוקה ואמיתית.

] הרגע המאושר:

נבקש מהחניכים לקחת דקה למחשבה עצמית, ורצוי וכדאי שנוכל באמת לחשוב לבד, להוריד את הראש ולסגור את העיניים, ולחשוב מה באמת יכול לגרום להם אושר ושמחה אמיתית.

אם הם חושבים על אירועים חד פעמיים, אז כדאי לבצע שוב את התרגיל, ולחשוב על דברים שיביאו אושר לאורך זמן.

השאלה מהו אושר אמיתי היא שאלה קצת בומבסטית, לכן ננסה להגיע לתשובה דרך שאלה יותר פשוטה, דרך מרכיב יותר מצומצם של החיים - שעות הפנאי:

] שעות הפנאי.

שוב נבקש מהחניכים לקחת דקה למחשבה עצמית, ורצוי להוריד את הראש ולסגור את העיניים. כל אחד מתבקש לחשוב מה הוא היה עושה באמת עם כל דרכה של תורה, אילו היתה לו עכשיו שעה של פנאי. מה באמת היה עושה כדי להיות מאושר.

הערה:

הדקה שבה כל חניך שרוי עם עצמו, יוצרת אווירה שהפעולה מדברת על משהו אישי, ולא על איזה אידיאל רחוק.

* נקיים דיון מונחה: וניזהר מלהגיע לדיון סוער שעלול להרוס את האווירה, לכן כדאי להעביר אותו ברוגע.

כמו כן, מתוך הדיון על שעות הפנאי כדאי לחשוב יחד עם החניכים על כל הרעיונות שהעלנו כאן ולחפש איפה באמת מוצאים את השמחה הפרטית שלנו ביהדות, אם בכלל:                           

אם נחפש באמת את האושר של כל אחד, נראה שהאושר לא מתבטא ברגעים של צחוק, כלומר, העברת שעות הפנאי ברגעים של צחוק גם היא לא אושר אמיתי לאדם הפרטי. לצחוק ולשכוח את הכל זה אולי שמחה רגעית, אבל לא שמחה אמיתית ויסודית של האדם.

שמחה אמיתית מתבטאתבהצלחות גדולות, במצבים של סיפוק ממעשה ומביטחון עצמי. זה אולי קצת הרבה לעכל בשביל משפט אחד, אבל בד"כ השמחה האמיתית מתבטאת בדברים הקשורים לעצמיות האמיתית שלנו.

הרעיון של היהדות.

אם נעמיק עוד יותר במהותם של הדברים נגלה חידושים עמוקים ונפלאים.

קודם כל, נראה שביהדות הכל מתחלק לשלשה דברים: קדושה, טומאה, וכל מה שלא זה ולא זה - נקרא חול (ומהו החול הזה, עוד צריך להסביר).

ובעצם, גם הזמן מתחלק לאותם שלשה מצבים. וגם שעות הפעילות שלנו כל יום ובכלל בחיים. יש לנו זמנים קדושים ויש, לצערנו, גם זמנים שעושים בהם עבירות, וכל שאר הזמן הוא חול.

או במילים אחרות, היום מתחלק ל: זמן עם משמעות חיובית, זמן עם משמעות שלילית, וזמן סתמי.

הרעיון החדשני של היהדות הוא שהזמן הסתמי הוא לא זמן כשלעצמו, אלא זמן עם פוטנציאל חיובי ושלילי.

התורה מנחה אותנו לקחת את אותם השעות של החול, וממש כמשמעות המלה, להחיל עליהם את הקודש. ועוד יותר, זה שאם לא נחיל עליהם את הקדושה אז אוטומטית תחול עליהם הטומאה.

כמשל נחמד אפשר לומר שהחיים הם כמו אופניים. אם קל לך, אז כנראה שאתה לא עושה כלום וזה אומר שאתה בירידה, ואם אתה עובד וקשה לך אז אתה בעלייה, ואם תעצור - תיפול.

מה שקורה זה, שאין בפועל צבע אפור או זמן לא מוגדר ביהדות, אלא כל הזמן מתחלק או לשחור או ללבן.

ואם הצלחנו לגמור את היום ולהסתכל אחורה ולראות הכל לבן, אז באמת יש לנו הצלחה באותו יום.

היהדות רוצה מאתנו, שתמיד נוכל להסתכל אחורה על כל דבר שעשינו, ולהיות מרוצים ממה שעשינו ומאיך שעשינו.

צריך לזכור תמיד ולהבין, שהאדם מורכב מגוף ומנשמה, ושניהם חשובים ובשניהם צריך לטפל. ואילו רצה הקב"ה רק נשמות הוא היה בורא את האדם כך. לכן כשיש צורך להביא את הגוף למצב מאושר, שזה דבר חשוב מאוד, זה כולל אכילה,שינה, ספורט וכו', וכל אלה הם צרכיו האמיתיים של האדם. לאדם חולה יהיה יותר קשה להיות מאושר כי זה תלוי לא מעט בצרכי הגוף.

הרחבה למדריך:

נוסיף אולי בהזדמנות הזאת, שיש הרבה מצוות המכוונות לגוף, ולפעמים יש אף כאלה שבמכה אחת מכוונות גם לגוף וגם לנפש. והדוגמא הקלאסית לכך היא עניין מאכלות אסורות, שמכוונות הן לגוף והן לנפש.

מכאן צריך להבין שמנוחה, ולפעמים אפילו התפרקות ובילוי, כשהם נעשים מתוך צורך אמיתי, הם חשובים מאוד. לכן כשאני מרגיש שבאמת אני צריך לנוח ולבלות כדי שאני אגיע לשלוות נפש ולמנוחת הגוף, אז הרי שהזמן הזה הוא בעל משמעות חיובית. ורק אם הבילוי נובע מסתם רצון להעביר את הזמן מבלי לנצל אותו, הרי שרק אז זה בזבוז זמן שהוא גם ביטול תורה.

הרעיונות הגדולים של התורה באים לידי ביטוי בשני מישורים עיקריים: האחד - לימוד, כדי שנדע מה האידיאל הגדול ונוכל לקשור את השכל שלנו עם ה"שכל האלוקי", והשני -  עשיית האידיאל והגשמתו בפועל, שני הרעיונות חשובים מאוד וחיוניים להגשמת היהדות.

עומק העניין הוא, שאין באמת שעות פנאי ביהדות, כי תמיד יש מה לעשות. אפשר אפילו לומר, שאין מספיק שעות ביום או אפילו אין מספיק זמן בחיים כדי להספיק את כל מה שאנחנו רוצים באמת לעשות.

ואם בכל פעם שמתפנה לנו זמן היינו עושים את אותם הדברים שמאד חשובים לנו, אבל דחקנו אחורה כי אין לנו זמן להתעסק איתם, אז היינו באמת מנצלים את הזמן של החול ומחילים עליו קודש.

אם עד עכשיו חיכיתי לכמה שעות של פנאי כדי לעשות את מה שאני באמת רוצה, הרי שעכשיו אני לא צריך לחכות, כי אני עושה כל היום את מה שאני רוצה. אדם  לא מדוכא לא צריך להתפרק.

לפי ההבנה הזאת יש לנו אחריות גדולה בכל מעשה קטן שאנו עושים, כי כל דבר הוא עיקרי וחשוב והוא מעלה את החול למדרגת קודש. והזמן המבוזבז הוא הזמן שיש להיזהר ממנו, כי הוא מפקיר את החול בידי כוחות הטומאה.

לי ורק לי יש את האחריות הבלעדית להכריע, האם המעשים שאני עושה הם חשובים או לא. אף אחד אחר לא יכול לדעת במקומי מה באמת מתאים לי. עלי להכיר באחריות הגדולה שעל כתפי ולא לתת לדברים חיצוניים לשלוט עלי. אני חייב לעצמי את כל האמת לאמיתה ולהיות ישר והוגן כלפי עצמי, שאם לא כן, אינני מרמה אף אחד, חוץ מאשר את עצמי.

מחשבה תחילה

השמחה האמיתית תבוא, אם נתכנן הרבה דברים שנרצה לעשות ונתחיל לממש אותם, משני הדברים האלה אפשר לקבל הרבה סיפוק וביטחון עצמי שתורם לא מעט להמשך עשייה.

קודם כל, עלינו לחשוב באמת מה אנו רוצים להספיק ומה אנו רוצים לעשות עם עצמינו, כי אם נישאר לא מוגדרים, קשה להאמין שנגיע לסיפוק גבוה. ואז עלינו לעשות את מה שהצבנו לעצמנו ולהפוך את זמני החול שלנו לזמני קודש, ובכך נעשה גם את רצון היהדות וגם את רצון עצמנו, ונוכל בעז"ה להגיע לסיפוק, ביטחון ושמחה אמתית.

הקשר לכלל

אשמח לנסות ללמוד מאירוע שראיתי: אוהד של מכבי, יושב בתל-אביב, ורואה אותם משחקים במדריד, והוא צועק מבלי להתבלבל "אנחנו מנצחים", כלומר לפחות הוא מכיר בעצמו כחלק מתוך הכלל.

כל הנאמר עד כאן לא מונע ממני לרגע מלחשוב תמיד על הכלל, להפך, כי בנתינה לכלל אני רואה חלק גדול מלקיחת אותו זמן חול והפיכתו לקודש.

חשוב להבין, ש"אני" בלי הכלל זה לא "אני", אם אני לא אחשוב על הכלל, לא אהיה מאושר באמת.

כל אחד מסכים שה"אני" שלו הוא לא רק הגוף, זה בטח כולל גם את האישיות שלי. האישיות שלי מושפעת בוודאי מההורים שלי, כלומר, "אני" הוא חלק מההורים שלי, וההורים שלי הרי הם חלק מהאישיות שלי. והילדים שלי, גם הם חלק מה"אני" שלי. מה שיוצא הוא, שכל אדם הרי הוא גם משפיע וגם מושפע, ולא רק מהמשפחה אלא גם מהחברה וכן מהכלל, מהעולם ובכלל מכל היקום. כלומר בעומקם של דברים "אני" זה כל הכלל כולו. מכאן שאם לא אחשוב על הכלל לעולם, "אני" לא אהיה מאושר באמת.

סיכום:

הדרך לאושר אמיתי מתחיל מזה שאנחנו יודעים מהו אושר, ויודעים מה העשייה הנדרשת מאתנו כדי להגיע לכך.

האחריות לעשות את כל מה שיביא אותנו לידי השמחה האמיתית, ולא לתת לזמן היקר והקצר העומד לרשותנו לעבור מבלי שינוצל, היא עלינו ועלינו בלבד.

כשנכיר בזה, רק אז נוכל להסתכל אחורה על מה שעשינו ולשמוח שמחה עמוקה ופנימית. נוכל גם להגיע לרמת סיפוק גבוהה ולקבל ביטחון עצמי להמשך העשייה הגדולה.

*  לסיכום היחידה נחלק לחניכים דף לעיון "בכל דרכיך דעהו"- נספח מס' 3.

נספח מס' 1

מלוקט מתוך מאמר במעריב סופשבוע מהמדור "סיפורים מעולם אחר".

איציק מוסיוף שזכה בשבע מיליון בלוטו לפני חמש שנים מצא סוף סוף את אושרו האמיתי בישיבתו של הרב קובני.

השלט "מוסיוף" שהקביל את פנינו בווילה בצפון תל - אביב, לא יכול היה להסגיר את הסיפור שמסתתר מאחוריו. יצחק, גבר קצת "בריא" פתח את הדלת והכניס אותנו בלבביות. הסיפור שלו מתחיל לפני חמש שנים, כשהיה איציק תושב שכונת קריית שלום בתל-אביב. כמו רוב תושבי השכונה גם הוא היה ממלא לוטו "כל שבוע באופן קבוע". כל ממלא לוטו מתחיל "יודע" שהוא יזכה ביום מן הימים, והכל עניין של סבלנות וקצת מזל. הזכייה, ממשיך הזוכה הפוטנציאלי להזות, תהפוך אותו בן רגע לאדם המאושר עלי אדמות.

איציק, כמו כולם, גם הוא היה בין ה"יודעים" למיניהם - אלא שהוא לא טעה. ויום אחד    זה בא.

לפני חמש שנים בדיוק זכה איציק בפרס של שבעה מליון שקלים בלוטו (תצמידו למדד ותחשבו כמה זה היום). איציק הפך ברגע אחד מפועל במפעל ליצור מתכות למיליונר. הוא לא היה זקוק ליותר ממספר ימים כדי לתכנן את חייו החדשים.

לאחר שבוע נפרד איציק מחבריו בקריית שלום ורכש וילה בצפון תל-אביב. כסף כבר היה לו לכל החיים, לכן יצא לפנסיה מוקדמת. קנה מכוניות לכל בני המשפחה, ובקיצור, איציק שינה סטטוס. (בעודף קנה מחשב לילדים).

לכל אידיליה יש סוף. מסתבר, שהאמרה הידועה "משנה מקום משנה מזל", לא עבדה על איציק. לא עבר זמן רב והצרות התחילו לבוא. בחובות הוא אמנם לא שקע, אך זה לא אומר שאין בעיות. קודם כל, אחד הילדים עזב את הבית, אח"כ הוא הסתכסך עם אשתו ותמיד היו בעיות עם השכנים. הצרות לא עזבו את איציק כשזכה בלוטו, הם רק שינו צורה והמשיכו לרדוף את היהודי המסכן.

את נקודת האור בתום החושך, מצא איציק, לא נעים לומר, בלוויה של חבר טוב מקריית- שלום,  ושם שמע דברי תורה מהמקובל הרב קובני. המקובל דיבר ישר ללבו של איציק ואיציק נמשך מיד אחריו.

איציק שינה את שמו ליצחק ועבר ללמוד בישיבתו של הרב קובני. אמנם, יצחק עדיין גר בצפון תל-אביב, אבל את חייו הוא חי בישיבתו של הרב המקובל. יצחק מרגיש שהיום הוא האדם הכי מאושר בעולם, והוא מוסיף ואומר שהרב אומר לו מה לעשות עם הכסף, הרב מטפל לו בבעיות עם אשתו והרב פשוט דואג לכל צרכיו.

יצחק מוסיף ומספר תוך גלגול עיניים: "תודה לאל! סוף סוף אני מרגיש שיש לי מישהו שמתייחס אלי ודואג לי. הרב הצדיק הוא הדרך אל האושר, וברוך ד' שזיכני להגיע אליו. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני חייב לצדיק הזה את כל חיי, כי הוא הפך אותי לאדם הכי מאושר בעולם".

נספח מס' 3

בכל דרכיך דעהו

הראי"ה קוק

"בכל דרכיך דעהו" - צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת ענייני תפילתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם העניינים של תפילתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים, כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו - הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דווקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר.

וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטב, ובזה הוא יודע אותו יתברך, בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.

וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו - אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה, איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת.

וכן בכל הדברים שעושה - הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך, על כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך, כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את הקב"ה בכל הדרכים...

                                                                 (מוסר אביך ד.ב)

הרמב"ם

הלכה ב'

צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד: ויהיה שיבתו וקומו ודיבורו, הכל - לעומת זה הדבר.

כיצד? כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו, כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם: מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אישה. וכן כשיאכל וישתה ויבעל - לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי להנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחך, ויבעל כדי להנות - אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד.

הלכה ג'

המנהיג עצמו על פי הרפואה: אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושים מלאכתו ועמלים לצרכו - אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' - שאי אפשר שיבין וישכיל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל.

נמצא המהלך דרך זו כל ימיו - עובד את ה' תמיד: אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו, כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה - נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו : וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו.

(ספר המדע, הלכות דעות פרק ג')

נספח מס' 2

נספח מס' 4

קטעים למחשבה

לפעולה "האושר הפרטי שלי"

מסמר בקיר:

בסין חי לו מורה חכם גדול, ולאותו מורה היה תלמיד בטלן פי כמה יותר גדול.

יום אחד קרא המורה לאותו תלמיד ואמר לו: "בני, בוא נעשה עיסקה, אני לא מבקש ממך לעשות שום דבר, רק בכל יום שלא עשית כלום - קח מסמר ותקע אותו בקיר".

הסכים התלמיד ובכל יום  שבו לא עשה כלום, תקע מסמר בקיר.

בסוף השנה, לאחר 365 ימים מצא התלמיד בקיר 365 מסמרים. התלמיד הבחין מיד שהוא מבזבז את ימיו לריק. לכן אמר למורה: "אינני רוצה עוד לבזבז את ימי לריק, מה אוכל לעשות?"

ענה לו המורה: "מעתה בכל יום שבו תעשה משהו - תשלול מהקיר מסמר".

התלמיד עשה כדברי המורה, ולאחר שנה לא נשאר אף מסמר בקיר.

התלמיד הבין את אשר עבר עליו והצטער מאוד על שלא ניצל את זמנו מלכתחילה, ושנה שלמה בזבז מחייו. מאותו היום היה זה התלמיד המצטיין של המורה הגדול מסין.

מהתלמיד הנ"ל נלמד כולנו לנצל כל רגע מחיינו, על מנת שבעוד שנים לא נביט אחורה ונגלה שלא עשינו דבר.

"הרים", מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע"/ רוברט פרסינג:

על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתירה. האמת שעל טבעך העצמי הוא להכתיב לך את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח, הגבר את הקצב. אם נעשת קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על דברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת מטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. מעלה זה - יש לו קצוות משוננים, סלע זה - אחוז בהר בצורה רופפת. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. החיים הנחיים רק למען איזה מטרה עתידה, הם חיים רדודים. צלעות ההר הם המזינות את החיים, ולא פיסגתו. עליהם מתרחשת צמיחה של דברים, אולם כמובן, ללא הפיסגה, לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות, וכך ממשיכים אנו הלאה. דרך ארוכה לפנינו... אין מה למהר... פשוט צעד אחר צעד.