תוציאו אותי מהבור!

שמעון שיפר, ידיעות אחרונות-מוסף לחג, י"ד בניסן תשס"ד

אחרי 19 שנה בכלא האמריקני,ג'ונתן פולארד נחנק מדמעות כשהוא מתאר את שגרת יומו כאסיר עולם:"אני הולך לישון בלי אשתי ואני מתעורר בלעדיה.
אני מנקה אסלות, כדי לקבל זכות לעוד שיחת טלפון איתה"

אביב עכשיו בצפון קרולינה, פריחה לבנה, ריחנית, של מנגולינה, וירוק עז, שדות ירוקים עד קצה האופק, שבינהם בתי חווה שלווים, מקום נאה לאדם לבלות בו את שארית חייו.

לא ב"מוסד הפדרלי לתיקון" כפי שנקרא בלשון מכובסת, בית הכלא הפדרלי בפאתי באנטר, עיירה קטנה, שוממת למדי, שכמו נלקחה מאחד הסרטים האמריקניים הרבים על עיירות הדרום.

מזה 11 שנה מבנה הבטון האפור הזה הוא ביתו של ג'ונתן פולארד. אביב עזרא, סגן הקונסול בקונסוליה הישראלית באטלנטה, הוא צינור החיים שלו, בנוסף לאשתו של פולארד, אסתר. הוא פוקד אותו מפעם לפעם ומתווך בינו לבין העולם החיצון. את קורס ההכנה למשימה הרגישה הזאת עבר עזרא בשגרירות ישראל בקהיר, שם שימש כאיש הקשר לעזאם עזאם.

עזרא אוסף אותי בראלי צפון קרוליינה,עיר המחוז, ומסיע אותי אל הכלא, מרחק נסיעה של שעה.

מתחם בית הסוהר משתרע על שטח עצום שמוגדר בקונצרטינה כפולה ומוקף בעמודי תאורה מכל עבריו. מצלמות טלוויזיה שמותקנות על החומה מאפשרות לשומרים לצפות מעבר לגדר, במרחב הסמוך. סביבית הכלא סטרילית: כשנעצרתי ליד שלט, חצי קילומטר מהגדר, הגיע מיד רכב האבטחה של הכלא, לברר מה העניין. אסור לצלם, הזהיר איש הביטחון.

בכניסה לבניין המרכזי ממתין לנו נציג מודיעין הצי שהגיע במיוחד מוושינגטון.

"נהגתי ארבע שעות לכאן", אמר. תפקידו היה להשגיח שפולארד, 18 שנה בכלא, לא יחשוף באוזני סודות מדינה.

אסתר פולארד מחכה בכניסה לכלא: אשה קטנה, יפה ומאופרת בכבבדות, שלא מצליחה להסתירה את הסערה הפנימית שבתוכה.

אנחנו מתבקשים להציג תעודה מזהה, להפקיד את כל חפצינו האישיים בכניסה, ואחר-כך לעבור דרך מכונת שיקוף.

מהעבר השני ממתינה לנו המכונה שמצלמת באינפרא אדום את גב כף היד של כל אחד מאיתנו. זה יהיה האמצעי שיזהה אותנו בצאתנו.

שלוש דלתות נפתחות ונסגרות מאחורינו: הסהורים משתמשים במפתחות שצמודים לחגורות מכנסיהם בשרשראות ארוכות. בנוסף, נסגרות הדלתות בנעילה אלקטרונית.

לאחר שאנחנו עוברים את הדלת השלישית אנחנו מובלים לאורך מסדרון ארוך שאחד מקירותיו מכוסה בשטיח ירוק וכחול, והקיר האחר צבוע באפור. בקצה המסדרון נמצא חדר הביקורים.

ההתפכחות
"נשבעתי לא להסתפר עד שאשתחרר"

הראיון עם פולארד נקבע ליום שלא מתקיימים בו ביקורים כדי להבטיח מידה מסוימת של פרטיות. חדר הביקורים נראה כמו קפיטריה בקולג' אמריקני: בכניסה מוצבות מכונות שמהן ניתן לרכוש שתייה וממתקים. בצד האחר של החדר פינת משחקים עם צעצועים לילדי האסירים.

בתווך, שולחנות פלסטיק אפורים וסביבם כסאות פלסטיק. בקידמת החדר במה מוגבהת שעליה יושבים הסוהרים. מהבמה הם משגיחים על פגישות האסירים עם בני משפחותיהם.

מחיצה של זכוכית מפרידה בין הקפיטריה לחצר בית הסוהר. בפינת החצר עומד ג'ונתן פולארד: ממוצע קומה, שמנמן, שערו האפור ארוך מאוד ומשוך לאחור.

"נשבעתי",סיפר לי אחר-כך,"לא להסתפר עד שאשתחרר". מאז שראיתי אותו לאחרונה שערותיו נסוגו, מצחו גבה. על ראשו הוא חובש כיפה סרוגה שחורה. משקפי ראייה עגולים מרככים את אפו ומשווים לו מראה "חנוני", כמו של מורה שהזקין בלא-עת. פרצופו מעוטר בזקן, חלקו לבן, חלקו אפור.

אני נזכר בדברים שכתב על פולארד העיתונאי וולף בליצר בספר "טריטוריה של שקרים": "הוא היה אנציקלופדיה מהלכת עם קליטה פוטוגנית בלתי רגילה של של כל מה שראה".

המבט החד, החכם, נותר כשהיה. הוא עמד בחצר כשרגליו משוכלות, ובידיו ספר תהילים בצבע חום. הוא לבש בגדי חאקי ונעל נעלי עבודה שחורות.

פולארד הבחין בנו מבעד לזכוכית. הוא הרים את עיניו מספר התהילים, חייך והרים את ידו. כשהדלת נפתחה ופולארד נכנס, מלווה בסוהר, ראיתי את המספר שטבוע על חולצתו: 09185016. הוא חיבק אותי, את רעייתו ואת הקונסול.

"אני רוצה שתבין" אמר. באנגלית שלו הוא שיבץ שפע ביטויים בעברית, שנציג המודיעין של הצי עמד על זכותו לדעת את פשרם. אביב עזרא תרגם לו סימולטנית.

"הגישה שלי בכל מה שנוגע לשחרורי מבית הסוהר והאחריות של ממשלת ישראל לגורלי מקורה בניסיון שרכשתי עם השנים: הפסקתי להיות נאיבי, הפסקתי להיות פראייר כמובן במובן הרע של המילה. "מה שלמדתי במשך השנים, הוא שזה בכלל לא אישי. לא מדובר רק בחזרה שלי לישראל, מה שחשוב זה באיזה מצב אני אצא מכאן.

לא אכפת לי מי יוציא אותי, שמעון פרס, יוסי ביילין או אריאל שרון. אם יוציאו אותי ויחזירו אותי הביתה זה יהיה יפה מאוד, אבל לא מספיק. זה חייב להיעשות בדרך שתביא כבוד לעם ישראל.

הטראומה
"לא התאוששתי מהגירוש מהשגרירות"

"תרשה לי",המשיך פולארד בהתרגשות. "עדיין לא התאוששתי ממה שקרה לי בשגרירות ישראל". הוא תפס בידה של אשתו אסתר."אני עדיין מתקשה לעכל את הגירוש מהשגרירות, את החוויה של אזרח או חייל שמשרתים את המדינה והיא מסברת לפתוח לפניהם את שעריה.

"כשאני מסתכל לאחור, לשגרירות, לדגל הכחול-לבן שהתנוסס שם בכניסה, אני מתקשה להאמין. זה הדגל שלי?

"מה עשיתי? נכנסתי לשגרירות משום שנאמר לי על-ידי מפעילי שבעת צרה עלי להגיע לשגרירות. נכנסתי לשם כחייל ועזבתי כיתום. באותו יום התחלתי לתפוס מהי המערכת הפולטית בישראל.

"האמת, דבר לא השתנה מאז: השחקנים השתנו, הדמויות השתנו אבל מדיניות הנטישה שחוויתי אותה על בשרי נותרה כשהיתה.

"מקור כל הרע שקרה לי הוא בממשלת האחדות הלאומית שכיהנה בישראל כשהפרשה שרשומה בהיסטוריה על שמי התפוצצה: ננטשתי בגלל ממשלת האחדות ההיא. ככל שאני חושב על הסיפור שלי, אני מוצא שאין בו תמימות ואין תמימים.

"אליקים רובינשטיין, למשל. אינני יודע מה בדיוק היה חלקו בסילוקי מהשגרירות, זה גם לא משנה. אבל אני משוכנע שבשתי הזדמניות הוא גרם לי נזק כבד שמנע את שחרורי:

בפעם הראשונה שנתן את ידו למסמך שקרי שהוגש לבית-המשפט. כשגילתי זאת, רציתי לתלות את עצמי. אני מתכוון למסמך שהגישה ישראל לאמריקנים ובו ניסתה להסתיר את חלקו של אביאם סלע בהפעלתי כסוכן.

"כשהמערכת המשפטית האמריקנית גילתה את האמת על התנהגותה של ישראל, דאגו נציגי התביעה להעביר את כעסם לבית-המשפט. השופט החמיר איתי בגלל השקרים של הישראלים.

"אבי סלע הוא גיבור ישראלי. גם הוא ננטש על-ידי המערכת הפוליטית כשהכריחו אותו לשקר ולהגן על האינטרסים של הפוליטיקאים.

"אני מודה לאלוהים יום יום על כך שעזרתי לאבי (סלע) לצאת מאמריקה בשלום (בחקירתו נמנע פולארד מלהסגיר את שמו של סלע לחוקרים- ש.ש). החיים שלו אז היו חשובים ממני. אם אני כועס על משהו אני כועס על שאיש מוכשר כל-כך חייב היה לסיים בטרם עת את שירותו בחיל-האוויר בגלל מעורבותו בפרשה.

"רובינשטיין היה מעורב בכל בענייני שוב לפני כשנה, כאשר נפגש עם שר המשפטים האמריקני ג'ון אשקרופט. הוא הגיש לו מכתב שהמשמעות שלו מבחינתי הייתה אחת- אישור להמשיך ולקבור אותי חי בבית הסוהר".

פולארד מסיר את משקפיו, מכה בידו במצחו וזועק:"גוועלד! גוועלד! המכתב של רובינשטיין היה חוצפה, חוצפה!"

שאלתי את רובינשטיין, הממתין בימים אלה למינויו לבית-המשפט העליון, מדוע נכשלו מאמציו לשחרר את פולארד. עניינו של פולארד היה קרוב לליבי,אמר,ועשיתי בכל תפקיד שמילאתי מאמץ בלתי נלאה לסייע לו. לצערי, נתקלתי בקיר ברזל מצד כל מי שפניתי אליו- מהנשיא ג'ורג' בוש האב ועד לשר המשפטים הנוכחי ג'ון אשקרופט. אתה יכול, אמר לי אשקרופט, להעלות כל טענה שתעלה על דעתך- אבל אני לא חייב להקשיב, ובוודאי שאינני חייב להשיב לך, כשהנושא הוא ג'ונתן פולארד".

ההשתקה
"הם רוצים שאני אסתום את הפה"

פולארד יודע מה ישראל הייתה צריכה לעשות כדי להחיש את שחרורו מהכלא: הסוגייה הנוקבת ביותר שעדיין עומדת בין שתי המדינות בפרשה שלו היא החשד האמריקני שישראל לא גילתה הכל.

"הצעתי פתרון לבעייה שיענה על הצרכים של ישראל ועל זכותה של אמריקה לסגור את הפרשה: הצעתי שאכין רשימה מלאה של כל מה שהעברתי לישראל, ובמקביל שהצד הישראלי יגיש אף הוא תצהיר, והפעם אמיתי, ביושר.

"אתה יודע מה הייתה התגובה של הישראלים להצעה שלי? אתה. סתום את הפה, אמרו לי. הם רוצים שאני אסתום את הפה כדי שממשלות ישראל יוכלו להמשיך ולהתכחש לעובדות על מעורבותן המלאה בפרשה ועל כך שלראשיהן היתה ידיעה מלאה מה שנתבקשתי להשיג מהאמריקנים." העניין הנוסף שאני רוצה להעלות עכשיו נוגע לאהוד ברק: אתה חייב להבין, הלק"ם, הגוף שהפעיל אותי, קיבל את הבקשות למידע מאגף המודיעין בצה"ל, כפי שהודיתי בבית-המשפט. הייתי מקבל משימות שנכתבו על נייר רשמי עם הסמלים של אמ"ן,

חיל-הים, חיל האוויר וגורמים צבאיים אחרים.

"מי אישר את כל הדרישות האלה וחתם עליהן? ראש אמ"ן. מי היה ראש אמ"ן בתקופת העסקתי? אהוד ברק, לא אחר. מייג'ור ג'נרל אהוד ברק.

"לפני שנים אחדות ביקשתי במסגרת זכותי על-פיחוק חופש המידע מסמכים שקשורים לפרשה שלי. לא ידעתי מה אקבל. קיבלתי לבית-הסוהר ארגזים עמוסים בחומר. קראתי וקראתי את המסמכים וממש בעמוד האחרון נפלו עיני על על דיווח על פגישה בין ראש אמ"ן אהוד ברק ובין המקביל האמריקני שלו, סמוך לאחר מעצרי. הפגישה התקיימה בוושינגטון.

"ומה אמר ברק כשנשאל אם שמע על ג'ונתן פולארד? הוא אמר שאיננו מכיר אותי, שאין לי שום קשר לישראל ושכל הפרשה היתה תולדה של אי-הבנה גדולה. תעשו איתו ובו מה שאתם רוצים. זה מה שאהוד ברק אמר לאמריקנים.

"אבל, באותו זמן האמריקנים ידעו את האמת. מה שאתם הישראלים לא ידעתם ולא יודעים הוא שלאמריקנים לא משקרים. אמריקני שמגלה שאתה משקר לו דופק על השולחן ואומר: עד כאן. אין זה משנה מה המידע המביך שהוא מבקש לקבל. אמריקנים יעכלו כל בשורה רעה. רק על דבר אחד הם לא יסלחו: על שקר.

"שמע איך הצד הישראלי הסגיר אותי: חודשים אחדים לאחר שנעצרתי, במהלך אחד מימי החקירה המתישים שעברתי, עד אותו רגע לא גיליתי לחוקרי שום דבר, אפילו לא ברמז, מי הפעיל אותי. לא הייתי מוכן להודות שמדובר בישראל.

"יום אחד נכנסו לחדר חוקרים חדשים של האף-ביי-אי. הם הניחו על השולחן, מול הפרצוף שלי, ארגז גדול, מלא במסמכים. מיד אחר-כך עזבו כל הנוכחים את חדר החקירות.

"הבטתי סביב, אני לא טיפש, וצחקתי: עכשיו הם מסתכלים עלי. בכל זאת, לא התאפקתי. כשהוצאתי את המסמכים מהארגז חשכו עיני- אלה היו מסמכי המודיעין הסודיים ביותר שהעברתי לישראל.

"ממשלת ישראל הואילה ברוב נדיבותה להחזיר לאמריקנים את המסמכים הללו עם טביעות האצבעות שלי עליהן.

"אחר כך נודע לי על הראיונות שערכו חוקרי משרד המשפטים האמריקני בישראל עם חלק ממפעילי. כשנתנו לי לעיין במה שהם אמרו, רציתי לקפוץ מהגג, רציתי להתאבד.

הקריאה בעדויות לימדה אותי שעל-פי מפעילי אני אדם טיפש, נאיבי, והם הסתבכו בכל העניין במקרה, בלי שום כוונה לרגל באמריקה.

"באותה נקודה הגעתי סופית למסקנה שננטשתי.

"בשעתו, לא ידעתי שהושגה הבנה בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני שהמסמכים שיוחזרו לא ישמשו נגדי במשפט. את זה למדתי רק כשנודע לי על מסקנות הדו"ח שכתבה הוועדה בראשות אבא אבן. הישראלים לא מחו מעולם על שהאמריקנים הפרו את ההסכם.

"עיוות הדין הקטלני שנעשה לי התרחש בשלב שבו השופט רובינסון אמור היה לאשר את עיסקת הטיעון, שעל-פיה לא תבקש התביעה מאסר עולם."בעודי עומד מול השופט רובינסון, נכנסו לאולם נציגי משרד המשפטים והסטייט דיפרטמנט והחליפו את נוסח העיסקה שסוכמה עם עורכי הדין שלי. הדבר הזה חרץ את גורלי למאסר עולם".

העלבון
"איך אפשר להשוות ביני לבין ואנונו"

אני מנסה להפסיק את שטף הדיבור של פולארד.

האם לא הגיע הזמן לשאלות?

פולארד הביט בי ואמר,"או קיי, תשאל".

נדמה, אמרתי, שאתה משוכנע שכל מי שהיה איתך בקשר בגד בך ברגע המכריע.

"הישראלים שעבדו איתי ברמה הזוטרה", השיב פולארד, "נהגו בי ביושר. היה לי הכבוד לקרוא להם 'חבריי' (את המילה חבריי אמר בעברית). הם היו הדוגמה החיה למה שאני מצפה מנציג רשמי של ישראל.

"למרבה הצער, החברים האלה לא יכולים לסייע לי עכשיו ולפעול בצורה אפקטיבית לשחרורי. על הרמות הבכירות בממשלות ישראל הבעתי את דעתי:הם בגדו בי".

מה עשית לקהילה שלך, ליהודי אמריקה. לאחר שנעצרת פקידי מימשל ממוצא יהודי כמוך, היו טורקים לי את הטלפון מחשש שיואשמו בנאמנות כפולה.

"אנחנו האמריקנים מאמינים שכל יחיד נותן דין-וחשבון על מעשיו. אין להעלות על הדעת שהקהילה היהודית באמריקה תיהפך לבת ערובה בגלל מעשים של יחידים. במילים אחרות: אינני מאמין בהענשה קבוצתית.

"אם תבחן מקרי ריגול אחרים שבהם היו מעורבים אמריקנים ממצוא קוריאני, סיני, יווני, ואפילו ערבים- לא תמצא שהאשימו את הקהילות שלהם בנאמנות כפולה. להיפך: הקהילות שלהם וחבריהם במימסד הפולטי קיבלו חיזוקים לכך שאין שום מקום לתחושות של אשמה אצלם.

"הדבר שמטריד אותי בכל מה שקשור לפרשה שלי איננו ההאשמות בנאמנות כפולה כלפי יהודים, אלא בהפעלת סטנדרט כפול. כשמדובר במרגל יהודי על כל העדה יוצא הקצף.

העניין הזה מהווה איום על הקהילה היהודית יותר מכל דבר שאני עשיתי.

"אני מצטער", הוא מוסיף בסקרזם, "שהבכתי את הקהילה היהודית, כי עשיתי בחשאי מה שהם היו חייבים לעשות בגלוי, כדי לסייע לבטחונה של ישראל. למה אני מתכוון? לכך שישראל לא תהלך באיזור כעיוורת, עם סכין שתקעו בגבה גורמים במימשל שרואים בה עד היום נטל ובקהילה היהודית בעייה פולטית שצריך לעקר, לסרס.

אתה משכונע שהעונש שקיבלת הוחמר ללא פרופורציה בגלל נקמנותם של גורמים בתוך מערכת הביטחון האמריקנית. האם אתה רואה מקום להשוות בינך לבין מרדכי ואנונו?

"המקרה שלי לא דומה כהוא-זה למעשה של ואנונו. אי-אפשר להעלות על הדעת השוואה בינינו. אני לא הואשמתי ולא נשפטתי על בגידה. אפילו לא הואשמתי בכוונה לפגוע בבטחונה של אמריקה. ואם היו נגדי עדויות מהסוג הנורא הזה, תאמין לי שהמערכת המשפטית כאן הייתה מעלה אותן, ועושה זאת בצדק, מבחינתה.

"ואנונו נשפט בהליכים שאין בהם שום פגם משפטי; במקרה שלי התהליך המשפטי היה פגום מתחילתו ועד סופו".

האם נפגעת מהמחיר שישראל היתה מוכנה לשלם עבור שחרורו של האזרח אלחנן טננבוים משבי החיזבאללה, בזמן שאתה ממשיך לשבת בכלא?

פולארד האדים מכעס. הוא הוריד את הכיפה הסרוגה מראשו והניח אותה על השולחן לפניי. הוא הצביע על צמד המילים שרקום עליהן בצהוב:" אזרח פולארד",בעברית.

"תסלח לי" , אמר. "אתה מדבר עם האזרח פולארד. אינני יודע מי זה טננבוים". אחר-כך הצמיד מחדש את הכיפה לראשו, בשתי סיכות.

"אני מאוד נרגש בעניין הזה בגלל רון ארד והנעדרים האחרים. אני מזועזע ומלא חימה על שנטשנו את הגיבורים האלה וכמובן את גופתו של אלי כהן- וכל זה למען טננבוים".

ההזדהות
"לפעמים אני מצטער שאני כל-כך מעודכן במתרחש בישראל"

כיום במבט לאחור , אחרי כל מה שעברת, האם היית חוזר ומוסר לישראל את כל אוצרות המידע שנחשפת אליו?

פולארד ידע שתשובה לא מוצלחת עלולה להזיק לו בכלא. "ראשית" ,אמר , "הייתי עולה לארץ. אחד הדברים שאני מצטער עליהם הכי הרבה הוא שלא נפל בחלקי לשרת את המדינה שלי כחייל במדים.

"לא יהיה נכון כרגע לנסות ולשחזר את ההיסטוריה. אנחנו מדברים לא על מה שהיה, אלא על התוצאות של מה שהיה. אנחנו מדברים על מה שקרה לי. מה שהייתי צריך לעשות הוא לחזור הביתה ולעלות לישראל. מהיום שנעצרתי אני נלחם רק על כך".

ביקשתי ממנו לתאר יום שגרתי בחייו בכלא, מההשכמה עד שנת-הלילה.

"אני הולך לישון בלי אשתי ואני מתעורר בלעדיה", השיב. "הזמן היחיד שאני חש שאני חי הן אותן הדקות שהיא נמצאת איתי- באופן אישי ובחלומתי.

"בזמן שנותר" , וכאן נחנק פולארד ועיניו התמלאו דמעות, "בזמן האחר, זה זמן שמכיל רעש בלתי נסבל, ריחות רעים, סירחון, אלימות כבושה, השפלה מוראלית. המציאות שבה אני חי מדי יום היתה מביכה אפילו את סדום ועמורה.

"במשך היום אני מנקה אסלות בבתי השימוש, אני מנקה חלונות, אני שוטף רצפות. ההספק שלי נמדד בנקודות שמעניקות לי את הזכות לעוד שיחות טלפון עם אסתר.

"בזמן שאני עובד, אני מנסה למקד את מוחי בשני נושאים: אסתר וישראל. וכשאני לא עובד, אני סותם את אוזני בנייר ואני קורא: אני קורא כל דבר שידי משגת.

לפעמים אני מצטער שאני כל-כך מעודכן במתרחש בישראל: הפיגועים למשל (גם את המילה 'פיגועים' אמר פולארד בעברית). אנחנו מנהלים מלחמה על עצם קיומנו.

"אני מקבל מכתבים רבים מישראל. הלוואי והייתי יכול לשמור עליהם, משום שהיסטוריונים בעתיד היו נפעמים מול הכוח הפנימי של עמנו, מול יכולת העמידה שלו.

"אתמול בלילה קיבלתי מכתב ממישהו בארץ ששאל אותי מה זה פטריוט בעיני. פטריוט בעיני הוא מישהו שאומר את האמת גם אם הוא לא זוכה להערכה. פטריוט הוא מישהו שמצפה שממשלתו תאמר לו את האמת, מישהו שיכול לבטוח בכל החלטה גורלית שממשלתו מקבלת.

"פטריוט הוא מישהו שאוהב את ארצו גם שהדבר לא מקובל פוליטית. פטריוט הוא אדם שחושש רק מאלוהים ולא מאדם".

הבדידות
"הכלא לוקחים ממך כמעט כל דבר"

עם מי אתה חולק את חדרך?

"אינני מוכן להשיב על השאלה הזאת" , אומר פולארד. "בכלא לוקחים ממך כמעט כל דבר- וקודם-כל לוקחים ממך את הזכות לפרטיות. אינני רוצה לפגוע בזכותו לפרטיות של האסיר שנמצא איתי בחדר". בעבר, חלק פולארד את חדרו עם סוחר סמים, עם רוצח ועם פדופיל.

אסתר פולארד מוסיפה בשקט: " בבוא זמנם, כולם משתחררים. רק אחד נשאר ומחליף את שותפיו לחדר - ג'ונתן פולארד".

מאז שאתה בכלא ניתקת את כל הקשרים עם בני משפחתך, עם הוריך, אחיך ואחותך. אתה מסרב אפילו לקבל שיחת טלפון מהם. אמך מולי הלכה לעולמה מבלי שתדבר איתה. יש טענה שאשתך אסתר גרמה לנתק בינך לבינם.

"בכל משפחה יש בעיות" ,אמר פולארד, "זה לא דבר נדיר. במקרה שלי, הבעיות במשפחה שלנו לא היו רלוונטיות, אילו הייתי בחוץ, בעולם החופשי.

"אבל, מה שקרה הוא שגורמים בממשלת ישראל השתמשו במשפחתי כמכשיר ניסיון להרוס אותי ולהעמיד בסימן שאלה את הזכות הלגיטמית שלי לבחור אילו שיטות ראויות להבטיח את חירותי. זה מה שאני מוכן לומר בנושא הזה.

"שמעון, אני לא מכיר מקרה בהיסטוריה שמדינה בגדה בסוכן שלה בדרכים רבות כל-כך כפי שעשתה ישראל במקרה שלי. הם לא רק נטשו אותי, אלא גם הפעילו את משפחתי הקרובה ביותר כדי להשתיק אותי. זה משהו שאי-אפשר להשלים איתו.

"ישראל עשתה זאת כדי לנטרל את האיום שאני מייצג מבחינתה. בעיני המערכת הפוליטית הישראלית אני איום לא פחות חמור מהאיום הגרעיני של מדינות ערב".

הקשר שלך עם אשתך אסתר מאוד הדוק.

"רעייה אמורה להיות עזר כנגד בעלה, אבל היא הרבה יותר מכך. לא ניתן להפריד בינינו. היא מתחילה משפט ואני מסיים וההיפך. כל מי שמטיל ספק ביכולות של אישה צריך להכיר את אשתי".

אתה טוען שמניעיך היו אידיאולוגיים, אבל האמת היא שמשלב מסויים קיבלת אלפי דולרים תמורת הסודות שסיפקת.

"הכסף, הכסף" , נאנח פולארד, "לכסף לא הייתה אף פעם חשיבות של ממש בהחלטתי להיות סוכן למען ישראל. הוא היה בבחינת משכורת, כפי שכל סוכן מקבל. השופט במשפט שלי, אפילו הוא, הבין את זה. הוא לא הטיל עליי קנס כספי משום שהבין שהמניע שלי אידיאולוגי.

"גורמים מסויימים במערכת הביטחון והפוליטיקה הישראלית ניסו להציג אותי בצורה מכוערת כרודף בצע. זאת טרגדיה. זאת הייתה דרכם לחמוק מאחריות למעשיהם ולהחזרתי הביתה".

השפיות
"כל לילה אני מתפלל"

שבע שנים הוחזקת בבידוד מוחלט. איך אתה שומר על שפיות אחרי כל השנים האלה בכלא?

"אני רוצה להראות לך משהו" , אמר פולארד. הוא הוריד מצווארו שרשרת שבתוכה, במסגרת בגודל של כרטיס לשיחות טלפון, הוא מחזיק את ה"סגולה" שלו, כלשונו: תצלום של אסתר; תצלום בשחור-לבן, גזור מעיתון, של יוני נתניהו; תצלוםשל רחבעם זאבי; תצלום של הרב מיכאל דב וויסמנדל , חרדי שהציל יהודים בשואה; ותצלום של הרב מרדכי אליהו.

"כל לילה" , אמר פולארד, "אני מתפלל לשלומם של חיילי צה"ל. התמונות האלה מעניקות לי את הכח לשרוד ב-19 השנים שבהן אני כלוא, 19 שנים שהן כמו לילה אחד ארוך שאין לו סוף".

ערב פסח עכשיו. האם אתה מצפה מראש ממשלת ישראל שיעשה משהו בעניינך?

"אני מתחנן. אריק, תהיה אריק של חציית תעלת סואץ ב-1973 , לא אריק של פינוי ימית. אינני חורש את רעתך ברמה האישית: אני רק רוצה שתעשה את מה שנדרש כדי להוציא אותי מכאן ולהחזיר אותי הביתה, לארץ ולעם שאני כל-כך אוהב.

"אני מצפה ששרון יעניק לי, אחד- מעמד של שבוי-מלחמה, ושניים- יורה לשגריר הישראלי בוושינגטון לבקר אותי".

אישים ישראלים טוענים שכל מי שניסה לעזור לך נשרף על-ידך ועל-ידי אשתך.

"אני לא שורף גשרים שלא קיימים. אני חכם דיי לעמוד על ההבדל בין עצה רצינית ואחראית לבין מהלך שנועד להשאיר אותי בבית-הסוהר לעולמי עד.

"הייתי במצב הזה יותר מידי פעמים. אני יודע מה עובד. אני לא מצפה לעשיית ניסים. אני לא מצפה למאה אחוז של מאמץ, אינני מצפה מאף אחד להצליח. רק אלוהים יכול להצליח.

אני לא נמצא כאן בכלא כדי לעזור לפוליטיקאים ישראלים להחזיק את שמם בתקשורת. כשאשתחרר אלחץ את ידי כל מי שעזר. אל דאגה: יהיה מספיק פרסום לכולם.

"מה שאני מצפה הוא ליתר הגינות מצד הפוליטיקאים הישראלים. לי אין תקציב למפגני בלונים כמו שעשו לרון ארד. אני נמק כאן, בכלא".

פולארד שולף את ספר התהילים- מהדורה בעברית ובאנגלית- פותח את פרק ס"ט ומבקש ממני לקרוא בקול רם. "קראתי את הפרק הזה בבוקר, לקראת הפגישה בינינו", הוא אומר.

עיניי נופלות על הפסוק הראשון: "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביוון מצולה ואין מעמד. באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני. יגעתי בקראי, ניחר גרוני, כלו עיניי מייחל לאלוהי".

השעה כבר שתיים וחצי אחר-הצהריים, חצי שעה מעבר לזמן שקצבו לנו השלטונות.

אנחנו קמים ונפרדים לשלום.

כשאנחנו פונים לצאת מהחדר הביקורים רץ אחרי פולארד, מדביק אותי, מחבק ולוחש באוזני: "אל תשאיר אותי בבור, תוציא אותי מכאן". את המילה בור הוא אומר בעברית.

מה הוא אומר לך, חקר נציג הצי האמריקני. אמר תודה, אני משיב. הדלת הראשונה נסגרה מאחורינו. פולארד עמד והתבונן בנו מעבר למחיצת הזכוכית. כף היד שלי אישרה למכונה שלא החלפנו זהויות. עוד שתי דלתות ואני בחוץ.