לחזק בנו את האמונה והגאווה להיות יהודים

בס"ד

                            נספח 1

".. חזרנו, חזרנו הביתה, חזרנו למקום האחד והיחיד , מקום החיים, מקום בו השמיים כחולים והשמש זורחת…

רצינו לכתוב, לספר, לנסות לשתף, כדי שתבינו, שתקבלו איזשהו מושג."

"רובנו כאן במובן הנפשי… (שם) מפחדים יחד. מזדעזעים יחד, רואים זוועות יחד, .. אני חושבת שהטיול הזה שינה אצלי המון ,,, איך אפשר להשתנות בשבוע? זה אפשרי – זהו.

אני מקוה שקלטתם את המסר."

1) אחרי שראיתי, הבנתי שלא משנה כמה שאדבר ואלמד, אף פעם לא אדע ואחוש די.

קשה לתאר את ההרגשה שאתה עומד במחנה ריכוז.

אינני יודעת אם בדידות זו המילה המתאימה, אבל היא המילה הקרובה ביותר להרגשה שלי.

בדידות, חוסר ביטחון וחוסר יציבות, אי הביטחון מתגבר ככל שאתה רואה יותר, אתה מתחיל להבין שמה שקרה לפני 50 שנה יכול לקרות גם לך- מאותה סיבה פשוטה-

                        גם אתה יהודי!

                    (רשמי מסע לגיא ההריגה- חוברת שהוציאו תלמידי תיכוןבן-גוריון מפ"ת)

הערה:

השאלה הראשונה אחרי קריאת שני הקטעים מתוך "רשמי מסע לגיא ההריגה"- התחושות הקשות של כל אחד שחוזר – בין היתר – תחושות השליחות לעתיד שכן בחזרתו הוא כרגע עד איך אפשר לנטרל שנאה. את אותן תחושות בדידות שעליהן דיברה התלמידה?

2)על הקטעים האלו (בין היתר) אומר אברהם אצילי – רכז מסעות פולין ב"מורשת" :

"…נסיעה לפולין המתעלמת מכל זה (דיבר קודם על כך שלא יתכן לערוך מסע בלי ליצור בסיס לקשר – לקרב בין העמים)- משולה לחבישת "משקפי סוסים" – על עיני החניכים , ויש בה כדי לעודד גישות של לאומנות ושנאה במקום רצון בקשר והבנה. כבר מהשלבים הראשונים התנגדנו גם להפיכת המסע להפגנה יהודית. מהלך חינוכי עמוק ואחראי אינו יכול, לפי תפיסתנו, לדור בכפיפה אחת עם הפגנה רעשנית ומתריסה תוך נפנוף בלתי פוסק בדגלים. נהפוך הוא: שמנו לב כי דווקא הטון המינורי שנקטנו העלה אצל חניכינו את ערכם של הדגל וההימנון!

הערה:

אחרי הדברים של אברהם אצילי – האם דגל, והמנון כפי שהוא קורא לזה בתחילה זה חלק מהלאומנות. או האם המסע לפולין הופך לעיתים "מנוף לחיזוקם וטיפוחם של רגשות כסנופוביים ושל לאומנות צרופה, העומדים בסתירה גמורה לכל חינוך הומניסטי נאור- ומטפח זהות יהודית אגוצנטרית…"כדברי ד"ר דניאל בלטמן 

3)גבי פלדמן מחבר דוקטורט על מסעות בני נוער לפולין במסגרת החוג למדעי הדתות (אוני' עברית) מוסיף –

"הנסיעה לפולין היא אחת החוויות האינטנסיביות ביותר שעובר התלמיד במסגרת ביה"ס התיכון… התלמידים תופסים את פולין כסביבה אנטישמית ועוינת , כמקום מרוחק ומנוגד לעולם החיים של ישראל … ישנו חיפוש "שורשי" הקבוצה בשואה, מתחת לפני השטח- הרגשת העוינות מבחוץ במקביל לתחושת המטרה וההווי המשותפים, בטקסים ובשירה – מביאים לליכוד הקבוצה -… זיכרון זה – המועבר לרוב באמצעות ריטואלים ותפילות משותפות, יוצר את ההמשכיות – את תודעת הזהות הבסיסית ואת הרגשת השייכות לעם.

…כפי שמצהיר אחד מניצולי השואה – בזמן טקס באושוויץ – :"על אף ניסיונם למחוק את זכרנו, אנחנו שרדנו.

להיות כאן עם קבוצה של ישראלים צעירים שנושאים את הדגל ושרים את "התקוה" זה הניצחון הגדול מכולם"

הערה:אחרי דברי גבי פלדמן הראשונים – ניתן לשאול האם וכיצד מובילים הדגל וההמנון לליכוד הקבוצה ויוצרים באמת המשכיות לזהות ושייכות לעם ישראל וכו'

4)גבי פלדמן ממשיך:

קיום הטקס והנפת הדגלים – לא רק שהם תובעים את המקום מחדש מאת הפולנים שעיצבו אותו בדמותם, אלא שהם מהווים מעשה עדות לקיום עם ישראל לאחר השואה…

הערה:או שאלה מעט אחרת – ובאותו ענין – איך דגל ותקווה מביעים ניצחון (האם אפשר לקרוא לכך ניצחון – 6 מיליון קדושים…)

5)בהקדמה למדריך לתלמידים כותב מנהל אגף הנוער של משרד החינוך:

 למול דגל ישראל המונף ברמה ועל בורות המוות וכבשני ההשמדה מזדקפת קומתינו בגאון ושפתותינו לוחשות – עם ישראל חי! נצח ישראל לא ישקר , - במילים אחרות, המפלט היחיד מכח ההשמדה ההרסני והאדיר של החור השחור – אושוויץ הוא בעזרת " דגל ישראל המונף ברמה"

                              (מתוך שביל הזכרון- עלון יד ושם)

הערה: ושאלה אחרונה- דגל ישראל – מפלט מכח ההשמדה או נחמה…

ניתן לסכם בקטע הבא:

"…הדגל- לא עוד פיסת בד בקצה של מקל כי אם טלית הזועקת חי- עם ישראל" ולהשליך לנושא – הדגל שהכרנו כעת את חשיבותו הרבה לסמלנו אנו – כקבוצה מלוכדת בעזרת הסממנים האלו – וגאים בייצוג הנ"ל וכו'