שברי אופק

אנחנו רוצים לספר לכם קצת על הים.

יש ים אחד, ולים הזה יש חוף, ויש לים הזה אופק.

 ובני אדם תחילתם על החוף ומגמתם האופק.

והאופק מאיר בזהרורי פלא, קסמיו מרמזים

קסמיו של הים מרמזים: "בואו אלי בני האדם,

 אני רז הרזים אני פלא פלאים, מגלה לעתיק יומין".

אבל בני האדם אינם מעיזים,

הם חולמים חלומות אבל הם פוחדים להגשים,

מפני שהחיים הם ים, והדרך אל האופק רצופה מערבולות,

מערבולות ההולכות ומתעמקות, מערבולות נוראות.

ועלי חוף משכן בני האדם, מרביתם תרבותם,

מערבולות גם שם, מערבולות חול ואבק, מערבולות מחנק,

כרבולות מאבק, והוא חודר לעיניים ואוטמן, וסותמן.

והאופק נחנק והאופק נשחק, כמו החלום,

 חלום ילדות שאין לו פתרון,

 שאין לו הגשמה שאין לו פדיון...

"אולי יגשימו בני" אומרים בני אדמחוף

"אולי הדור הבא יגע לשם..."

ונולדים על החוף ילדים והילדים עומדים על החוף, ו

האופק קורץ לעברם "בואו אלי ילדים, שחו אלי"

אבל מיד נשמעת גערה מרה: "זהירות מערבולות!

זהירות סערה קרבה!

כל כך פוחדים בני אדמחוף ממבואת טעותם.

אה האופק, הם משיבים לילדים, דבר כזה יש? כן? נכון?

אתם רואים? אהה! חכו, תגדלו,גם אתם תשכחו,

יותר לא תראו. שאלה של גיל ובגרות.

שאלה של תמימות וסדרי חשיבות.

החלום? אהה! החלום מתגשם בחוף, במטר מרובע.

אבל ישנם ילדים שטרם סימא החוף את עיניהם

והם נכנסים לגלים והם שוחים הלאה הם ממשיכים רחוק.

"תראו, משוגעים" נזעקות הבריות. אנחנו הרוב

ועל כן תמיד אנחנו צודקים, שאלה של הצבעה,

שאלה של מה שהעין רואה. גל שחור! הם צועקים,

מערבולות! הם צועקים על משכבם בלילות את פחדם.

אבל אותם שנכנסים אל תוך הגלים, בתוך הזרמים,

בתוך המערבולות, הם לומדים את רזי הרזים: שאם תיכנע-

תתבטל לכוחות העזים המושכים לאובדן.

יזרקוך זרמים אל הקצף החי.

וממצולה למצולה ישתפר כושר החתירה, כושר הנשימה,

אומץ הנשמה, ואלי אופק תמיד אלי אופק נמשכת המגמה.

ומלח הים יצרוב וישטוף וינקה מזוועת החופים ומסימוא הרבים 

והחלומות ישובון, יתגדלון, יתעצמון, יתגשמון...

להמשך דרככם..

אף פעם אל תוותרו על חלומותיכם...

אלפי הצלחות בהגשמת החלום והמון סיעתא הדשמיא בדרך...