''והנצח זו ירושלים'' הרב שי פירון

"להרים את הדגל" זו היתה סיסמת הבחירות של אחת המפלגות. היינו, לא להוריד ולא למכור את הערכים המרכזיים של חיינו. אני תומך נלהב של  חלק גדול מציבור החברים הדורש שלא להפוך את הבמה הזו לבמה בה עוסקים בשאלות פוליטיות. חשוב שנברר את העמדות השונות של כל אחד מאתנו  אבל, "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד". ועיקרה של תפילה הוא במנין, היינו ציבור המצטרף יחד איש לרעהו ומבטא מסר מאוחד כלפי שמיא. הלכה פסוקה היא לגבי ש"ץ שצריך להיות מקובל על הציבור, ואין מקום שבית הכנסת יהוה מקום למחלוקות. מצד שני, בית הכנסת הוא מרכז הקהילה. כאן מתקיימות כל אסיפות החברים ללא יוצא מן הכלל. לפיכך, יש מקום לברר נושאים עקרוניים  העומדים על הפרק לפחות מהזוית האידאולוגית שלהן.
ובעיקר אמורים הדברים כלפי ערכים מוחלטים.
בפרשת השבוע אנו נפגשים עם הדגל. כל שבט צריך להקים  לעצמו דגל שהוא בבחינת סמל. חז"ל עמדו על שני תפקידים לדגל: האחד - לתת לבני השבט סימן פנימי. השני - סממן חיצוני כלפי חוץ.
"איש על  דגלו באותות לבית אבותם"  ורש"י פי': "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו" הנצי"ב מדגיש שלכל אחד היה דגל נוסף, למשפחתו שלו. כל אחד צריך שהאידאל יהיה ניצב מול העניים. אי אפשר להיות מנותק מהסממנים החיצוניים המזכירים לכל אחד מהן עקרונות החיים עליהן ומתוכן אנו פועלים.  "אמר הקב"ה: יש לעכו"ם דגלים דגלים ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב". אנו חיים בתקופה בה יש פיחות בערכו של דגל, מכל סוג שהוא. מענינת גישתו של הרי"ד סולובייציק שחי בארה"ב, לדגל. הוא נשאל בדבר היחס ההלכתי לדגל, ותשובתו: "איני גורס כלל מקסם של דגל  וסמלים טכסיים כמוהו. היהדות שוללת פולחן של עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך כי "הרוג שנהרג בידי עכו"ם, קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקם, שנאמר: "ונקיתי דמם לא נקיתי". במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסויימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים ק"ו בן בנו של ק"ו לגדל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודיים  שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והיישוב )דתיים ולא דתיים. האוייב לא מפריד!!!(. יש בו ניצץ של קדושה הנובע  ממסירות נפש והקרבה עצמית. כולנו מצווים לכבד את הדגל  ולהתייחס אליו בדרך ארץ,  אין הוא זקוק להכשר מה"יוניון ג'ק" הנכרי".
חמש דרשות, עמ' 89 .  אי אפשר להנתק מהעובדה שיש דברים שעליהם יש למסור את הנפש. גם אם זה לא נח. גם אם זה מעקב תכניות של הרגע. אדם חי למען ערכיו. זו המשמעות הפנימית של המושג: "רשעים בחייהם קרויים מתים". בלי ערכים זה לא חיים. יש פעולה מכנית של מחזור הדם, אבל אין פה חיים במובן הערכי.  עד כאן עמדנו על המשמעות האונברסאלית של המוסג ערך. על כך שצריך להרים דגל, על כך שצריך שערכי נצח יובילו אותנו.
 והנצח - זו ירושלים!!!
מענינת העובדה שכל פוסקי ההלכה שדנו בשאלת ההלל ביום העצמאות ציינו שההלל של יום ירושלים הוא פשוט יותר. הוא מובן יותר. כאן יש יום ספציפי, ממוקד, ברור, שבו אנו מציינים את הנס או הפלא הגדול אותו אנו מצויינים.
תפקידה של ירושלים, לקבץ את כל ישראל. ירושלים היא לא רק ירושלים המאוחדת אלא היא בעיקר ירושלים המאחדת. "עיר שחוברה לה יחדיו -  עיר שמחברת ישראל זה לזה" )ירושלמי, ב"ק פז'(. לכן, "לא נחלקה ירושלים לשבטים" )יומא פו(. שלש פעמים  בשנה מתכנסים כל ישראל  בדגל המרכזי של האומה! זהו המוטיב המרכזי, זוהי הנקודה העמוקה  שכל מה שיש בה  הוא השראת שכינה בישראל.
אי אפשר להתעלם מהמשמעות העמוקה של ירושלים לעם ישראל. יום ירושלים נכשל במובן מסוים. לא הצליח לחלחל לכל שכבות העם. יום העצמאות קנה לו מקום של כבוד בסדר מועדי השנה. דא עקא, שגם ליום העצמאות לא נמצא תוכן ראוי. יתכן, שהטעם טמון בבעיה שהעלינו. משום שיום ירושלים, עם כל מה שהוא מסמל, הוא העומק של יום העצמאות. קשה, קשה להנחיל מסרים רוחניים לכלל הציבור. לכן, אנו צריכים להקפיד על יום ירושלים שבעתיים. יום ירושלים מהווה את הפן השני של רעיון הציונות הדתית.
לא אוכל שלא להתייחס למה שעברנו השבוע. במדרש נאמר: "כיפה של חושבונות היתה חוץ לירושלים. כל מי שהיה מבקש לחשוב הולך לשם. למה? שלא יחשוב בירושלים ויצר".
ירושלים היא משוש כל הארץ, אין פה מקום לחשבונאות, לטקטיקה וכן הלאה.

ויהי רצון שיקויים בנו מהרה האמור ביואל )ד', יז'(: "והיתה ירושלים קודש - וזרים לא יעברו בה עוד".