זה לא נכון שהחיים נמשכים / יאיר לפיד

It is not true that life continues, they always say that but it is never true.

When you lose someone, your life, the way you knew it, would never be the same. Your family is still yours but it is different now. Your parents are different. The way you sit around the table , the way you remember the trip to Greece, with the photo album of all the hilarious  pictures you took, which now changed into a memorial document.

I really don't think that life continues. People keep asking you the same simple questions such as "how are you"? and you know they actually mean either "we know" or "we're here for you". Every time you're sad, they all stop by to cheer you up and you don't know how to tell them you definitely don't need a support –group but you just want to hide under your blanket for an hour.

Who can possibly think that life continues…? even you can never be the same .You are the one who lost a relative .You are the one who watches alone the old TV show which you always used to watch together.

You're the one that when you laugh they say you managed to get over. When you're busy, they say you are really o.k. and if you leave home for more than two weeks, they say you probably ran away.

It's not true that life continues, even your past is being edited. Every time you tell them how you took the bus together on some trip, you find yourself debating whether to mention him as "my brother" or, "my late brother" . Sometimes you just leave him out of the story because you don't want any embarrassing moments.

Sometimes, when  you meet someone who was out of the country for a long time and he asks you how your brother is feeling and you just answer "he's not feeling anymore", it's  you who need to comfort the shocked guy and say that "life continues". but it doesn't..

It is not true that life continues, it stops and then re-starts, differently.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.
כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתגברת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

 זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.