אווה גולדברג, ילידת 1929, רומניה

גורשה למחנות אושוויץ והורנבורג ושוחררה בזלצוודל גרמניה, בידי הצבא האמריקאי. הועברה לשוודיה להחלמה ועלתה ארצה ב-1948.

... פתחו את השערים ויצאנו לכיוון העיר זלצוודל. המון אנשים קיבלו טיפוס כי התחילו לאכול כל מיני דברים. לנו חיכו הצרפתים ולא נתנו לנו לעבור. על הכביש עמדו צרפתים עם מרק חם והכריחו כל אחד ואחד לשתות ספל מרק חם. ואני הייתי עם קרובת המשפחה שלי, מרים, ויד ביד הלכנו העירה, כמו כולם. בזזו וגנבו ושברו, ומה ששם עשו, אין לתאר. אבל לא רק אנחנו. היו שם שבויי מלחמה רוסים, צרפתים, איטלקים ואסירים גרמנים. והדבר שהכי זכור לי מכל – השיירות של האמריקאים שעמדו משני צדי הכביש והסתכלו עלינו. הם לא הבינו מה הם רואים!

... איך שאנחנו הולכות, אני לא אשכח את זה, בשדרת עצים, על המדרכה, משני צדי הכביש ג'יפים עם אמריקאים, ובאה ממולנו אשה גרמניה וגרביים בידה. גרביים שאז בטח לא גרבתי, מניילון. ואני עצרתי אותה, ובת דודתי צבטה אותי ואמרה לי: "הם יהרגו אותנו, מה את רוצה, השתחררנו, הם יהרגו אותנו". הגרמנייה אמרה לי שיש לה בבית בנות והיא צריכה להביא להן את הגרביים כי במלחמה לא היו להן. אני אמרתי לה: "לפני המלחמה היו לי אמא ואבא, ועכשיו אין לי, ועכשיו את מורידה את הגרביים מן הידיים ואת קורעת אותם לחתיכות, עם השיניים ועם הידיים". עמדתי לידה עד שקרעה את הגרביים. ובת דודתי צבטה אותי, כמעט שנעשיתי כחולה. ואחר-כך אמרתי לגרמנייה: "עכשיו את אוספת את חתיכות הגרביים ואת לוקחת אותם לילדות שלך". זאת הייתה ההתפרקות שלי...

ופתאום, איך שגמרנו עם זה, אחד החיילים האמריקאים קורא: " מיידלע, מיידלע, את יודעת יידיש?" אמרתי: "יו" (כן). "בואי, בואי", אמר לי ביידיש. והוא שאל אותי למה עשיתי זאת לגרמנייה. אמרתי: "מה אני עשיתי? זה בשביל אמא שלי, בשביל אבא שלי, בשביל אח שלי". התחלתי לבכות, וגם הם התחילו לבכות.

היה שם חייל שחור ענקי, גם הוא בכה. החייל הסיר שרשרת מעל צווארו וענד אותה על צווארי. וכולם בכו.

... בבית הילדים בשוודיה הייתי הילדה היחידה שלא היה לה אף אחד. באו מן הצלב האדום ונתנו שמות, אולי מישהו חי. כמובן שאני נתתי את השם של אח שלי, כי אבא בטח שלא ניצל. ואחרי חודש ימים קראו לי ברמקול. אבל אני לא שמעתי כי הייתי עסוקה עם הילדים. מישהו אמר לי: "אוויקה, מחפשים אותך". והלכתי למשרד ונתנו לי מברק. המברק היה מאחי! הצלב האדום מצא את אחי בקלוז'. יצאתי מן המשרד הזה, עם המברק ביד, כמו עם דגל, והתחלתי לצעוק: "אני כבר לא לבד, יש לי אח, אני כבר לא לבד!". בחיי, כולם בכו...

מתוך הספר כאב השחרור, עדויות מ-1945, בהוצאת יד ושם