Resource Details
Tzila Liberman- Testimony - עדותה של צילה ליברמן
Thank you! We have recorded your rating for this resource.
Stats:
Viewed:
5578
Downloaded:
2291
Rate it:
(rated 492 times)
Downloaded the Resource and have something to share?
Have any questions for the folks who have already used this resource?
This is the place!
Resource Type: Short Article in: Hebrew
Age 10 - 100
Group Size 1 - 100
Estimated Time: 1 minutes
מזיכרונותיה של צילה ליברמן על התקופה שלאחר השחרור
בעיר לא נראתה נפש חיה, רק השיירה שלנו מפלסת לה דרך בין ההריסות. ליד הקרע שבברזנט אנו עומדות בתור: כל אחת רוצה להציץ, לראות במו עיניה את נקמת אלוקים בשונאינו.
ישבתי המומה ליד אמי. הכל מתרחש כל כך מהר, ואני מנסה להתרכז במחשבותיי: האם זה ייתכן שנותרתי בחיים? האם ייתכן שאני, ילדה בודדה בין הניצולות, נוסעת עם כולן ל... בעצם לא חשוב לאן. משאלותיי התקיימו. כל כך רציתי לשרוד, לראות במו עיני במפלתם של הרוצחים. זכיתי לראות זאת. אלוקים מילא את מבוקשי. עתה כלל לא היה חשוב בעיני לאן אנו נוסעות, גם לא הייתה בי אותה חרדה מהמחשבה שאני ילדה. אבל לפתע שוב תקף אותי פחד: האם בכלל יש עוד ילדים בעולם? ואם כן, איך אוכל להשתלב ביניהם? איך אוכל לראותם עליזים, משחקים, לומדים? לא חשוב. הרי אינני ילדה ודי!
המשאיות עצרו פתאום.
חושך. לילה. שוב אנו מציצות מבעד לברזנט. ראינו אנשים בבגדים אזרחיים. היכן אנחנו? קשה לראות בחשכה, וקשה אף יותר להבין מה מתרחש סביבנו. לכל משאית ניגשים שני גברים בבגדים אזרחיים. הברזנט שכיסה את הפתח הורם.
הם פונים אלינו בנועם: "נא לרדת!"
הושיטו יד לכל אחת, ובעדינות עזרו לנו לרדת.
המילים העדינות, היד המושטת לעזרה, סחררו אותנו.
אנו, המורגלות לצריחות ולקללות: "לעזאזל!" "מהר!", לא קלטנו מה מתרחש. מבוהלות הסתדרנו בחמישיות, שורה ארוכה של נשים שלדים, מחכות...
ואז הופסק השקט הכבד על-ידי הגבר הגבוה שניגש אלינו. הוא אמר בקול רועד (האם הוא בוכה?): "נשים יקרות! אינכן במחנה, ואינכן צריכות עוד לעמוד בשורה מסודרת, בחמישיות. אתן חופשיות!"
המילים לא חדרו לתודעתנו. המשכנו לעמוד. מאובנות. מנסות להבין.
אתן חופשיות! צלצלו שתי המילים באוזני. אתן חופשיות!
עלי להרגיש את החופש. אנסה לרוץ מטרים אחדים עד למכונית הקרובה. לבדי. ככה, להנאתי. "אמא אני מנסה", לחשתי, אך אמא לא הבינה את כוונתי, ובטרם הספיקה לענות לי, יצאתי מהשורה, הצצתי ימינה ושמאלה, ופתחתי בריצה מהירה עד לאחת המכוניות, וחזרה. חזרתי לשורה, מתנשמת, ומתנשפת וללא כוחות. והנה האיש הגבוה ניגש הישר אלי, ואחריו עוד גברים ונשים בחלוקים לבנים. עיני חשכו! הנה הם באים לקחת אותי; הם טמנו לנו מלכודת; דמעות עלו בעיני.
הגבר הגבוה עמד לידי, ליטף את ראשי ושאל: "ילדה, ילדתי המסכנה, איך נשארת בחיים?" שמעתי אותם כמו במקהלה: "ילדה, כן ילדה, היית במחנות? איך שרדת? בת כמה את? עכשיו את כבר בחופש".
כל אחד מהם ניסה לשאול, ללטף, לגעת. רעדתי מפחד ופרצתי בבכי: "לא! אני לא ילדה, אני בת 16, יודעת לעבוד!". זה היה הפזמון הידוע, שעליו חזרתי פעמים רבות כל כך ודימיתי תמיד שהוא מציל אותי ממוות. הם התלחשו ביניהם, ולאט התרחקו, בוכים בכי חרישי.
ואז אמא חיבקה אותי, בוכייה אף היא: "צלינקה! נדמה לי שאנחנו באמת בחופש. את כבר לא צריכה לעבוד. זכרי, את רק בת 13. כן, 13 וחודשיים. לא תצטרכי יותר לשקר, לא תצטרכי לפחוד ולהסתתר. את בחופש! אנחנו חופשיות!"
מתוך הספר צלינקה, ילדה ששרדה את אושוויץ, הוצאת יד ושם, ירושלים 2002