נספר סיפור שמתחיל כמו כל האגדות: "היה היה פעם… לפני שנים לא רבות, אי בודד במקום לא כל כך רחוק מכאן. תושבי האי הזה היו כולם שמחים, עליזים, בריאים ומאושרים. ומה סוד אושרם? כל תינוק שנולד באי נולד עם שקית חיצונית מלאה ב"קטיפתיים חמים", כל אחד מכם יוכל לדמיין לו את ה"קטיפתיים חמים", היה שם אותו על הפנים, על הגוף, על הידיים ובכל מקום שרק אצה והדבר נתן לו הרגשה של ליטוף נעים וחם, הרגשה שליוותה אותו זמן רב והפכה אותו למאושר. כשסיים כל אחד להניח על עצמו את ה"קטיפתיים חמים" הכניס אותם לשקית שלו. כל האנשים באי נתנו וקיבלו בכל יום קטיפתיים חמים אחד מהשני, כולם היו מרוצים, שמחים, בריאים ומאושרים.

יום אחד עפה מעל האי מכשפה רעה שממש האדימה מכעס כשראתה מה קורה על האי והחליטה לעשות מעשה. היא נחתה באי והקימה בו קיוסק לממכר "קטיפתיים סינתטיים" ההבדל בין ה"קטיפתיים חמים" ל"קטיפתיים סינתטיים" היה ש"קטיפתי סינתטי" היה ש"קטיפתי סינתטי" כזה ששמים על הגוף נתן הרגשה נעימה רק לזמן קצר. המכשפה מכרה כל שקית המלאה ב"קטיפתיים סינתטיים" כאלה בשקל אחד בלבד והסבירה לכל עובר ושב שמכיוון שאין אפשרות לקנות "קטיפתיים חמים" בשום מקום, חשוב לשמור על ה"קטיפתיים החמים" שיש להם עבור אנשים שחשובים להם באמת ולתת לאחרים "קטיפתיים סינתטיים" אותם ניתן לקנות בשפע אצלה כאן בדוכן, שלא יווצר חס וחלילה מצב שאדם רוצה להעניק לחבר/ מכר/ אהוב "קטיפתי חמים" והוא פתאום מגלה שנגמרו לו כולם. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה וששקל אחד זה לא הרבה כסף וקנו שקית של "קטיפתיים סינתטיים", אחרים זכרו שאף פעם לא הייתה להם בעיה של חוסר ב"קטיפתיים חמים" והמשיכו משם הלאה.

מאז אותו יום, כשנפגשו שני אנשים ברחוב, מספיק שלאחד מהם הייתה שקית של "קטיפתיים סינתטיים" כדי שהם יעצרו לחשוב לרגע לפני שישלחו ידם לשקית ה"קטיפתיים". היה עליהם להחליט האם באמת כדאי לתת לאדם שפגשו ברחוב כעת "קטיפתי חים" או שאולי כדאי להם לתת לו "קטיפתי סינתטי". לחלק מהאנשים החליטו בעלי שתי השקיות לחלק "קטיפתיים סינתטיים" במקום "קטיפתיים חמים", ולחלק המשיכו לתת את ה"קטיפתיים החמים". האנשים גם רצו לראות מה יתנו להם האנשים שפגשו לפני שיחליטו בעצמם מה לתת להם בחזרה. האנשים שקיבלו "קטיפתיים סינתטיים" הרגישו טוב לזמן קצר ואח"כ כשההרגשה הטובה חלפה, התחילו לחשוב לעצמם: "מדוע נתן לי פלוני אלמוני דווקא ,,קטיפתיים סינתטיים"? מדוע לא נתן לי ,,קטיפתיים חמים"? אולי הוא לא אוהב אותי מספיק? אולי הוא לא באמת חבר שלי? אולי הוא חושב שאני לא בסדר?". אנשים הסתובבו באי מהורהרים ומוטרדים. בהמשך כבר תלו כולם על בגדיהם שקית של "קטיפתיים סינתטיים", בנוסף לשקית הקבועה של "קטיפתיים חמים" והיו בוחנים ושוקלים לאיזו שקית לשלוח את היד כשפגשו מישהו ברחוב, וגם אם החליטו לתת לאדם שמולם "קטיפתיים חמים", היו מציצים קודם לשקית לוודא שלא יישארו עם "קטיפתיים חמים" מעטים מידי, כי מי יודע מי ומתי יפגוש אותם ויחליט לתת להם מה"קטיפתיים חמים"? הרי עלול להיווצר מצב שכל ה"קטיפתיים חמים" שלהם נגמר ומאיפה ישיגו אז עוד "קטיפתיים חמים" עבור האנשים היקרים להם ביותר? חלק מהאנשים אפילו נהיו חולים מרוב מחשבות טורדניות שניתחו מפגשים שהיו להם עם אנשים אחרים במשך היום. המכשפה הייתה מאושרת מהמצב, העסקים פרחו והאנשים כבר לא היו בריאים ומאושרים כמו קודם.

מכשפה אחרת שתמיד ניסתה להיות "הכי", שמעה על המהפך שחוללה חברתה המכשפה הראשונה באי והחליטה אף היא לרדת לאי ולעשות מעשה. היא פתחה באי קיוסק מתחרה לקיוסק הראשון ומכרה בו "קרים דוקרים". ההבדל בין ה"קטיפתיים החמים" וה"קטיפתיים הסינתטיים" ל"קרים דוקרים" היה שכאשר שמת "קר דוקר" על הגוף מייד הרגשת קרירות דוקרת. המכשפה מכרה כל שקית המלאה ב"קרים דוקרים" בחצי שקל בלבד והסבירה לכל עובר ושב שכדאי לקנות אצלה שתי שקיות של "קרים דוקרים" במחיר כל שקית אחד של "קטיפתיים סינתטיים", כך יוכלו האנשים לתת הרבה יותר אחד לשני ובפחות כסף. היא הבטיחה לכולם שמלאי ה"קרים דוקרים" שלה לא ייגמר לעולם ושהם יכולים לקנות ממנה כמה שרק ירצו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה, ושחצי שקל זה לא הרבה כסף עבור שקית מלאה ב"קרים דוקרים" ושבאמת יש אנשים שאותם הם לא כל כך מכירים או אוהבים ושלהם ניתן יהיה לתת מה"קרים דוקרים" החדשים והזולים.

המצב באי  הלך והחמיר. כולם כבר תלו על הבגדים גם א השקית של "קרים דוקרים". אנשים היו עסוקים כל הזמן בחשבונות וחישובים. "אתמול נתת לי "קטיפתיים סינתטיים" אז היום אני גם אתן לך "קטיפתיים סינתטיים", בבוקר לא נתת לי "קטיפתיים חמים" כמו שציפיתי, אז אני אתן לך עכשיו "קרים דוקרים". היום לא קיבלתי מספיק "קטיפתיים חמים" אז אני אתן לך "קטיפתיים סינתטיים"." אנשים העדיפו לתת לרוב האנשים "קרים דוקרים" כי הם הזולים ביותר, לחלק מהאנשים המשיכו לתת "קטיפתיים סינתטיים" ורק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים המשיכו לתת "קטיפתיים חמים". אנשים אלו היו בד"כ: הורים וילדיהם, בעל ואישה, חבר וחברה, מכרים קרובים מחוג המשפחה וחברים קרובים. רבים באי הפכו להיות שקטים, עצובים, כעוסים ונעלבים בקלות. הם גם היססו להראות שהם מייד נותנים "קטיפתיים חמים" למישהו והפכו להיות מהססים וחוששים.

נעזוב את האי ונחזור למציאות היום- יומית שלנו:                                            

נסו לחשוב לכמה אנשים באמת אתם נותנים הרגשה מצויינת כאשר אתם פוגשים בהם. כמה אנשים יודעים תמיד כשהם פוגשים אתכם שיהיה לכם זמן לעמוד ולדבר איתם, להקדיש תשומת לב, להתייחס לדברים שיספרו לכם. לכמה אנשים באמת תיתנו "קטיפתיים חמים".

לכמה אנשים אתם מראים חיצוניות שאתם נהנים לפגוש אותם אולם אתם יודעים בתוככם שיש לכם כרגע דברים חשובים יותר לעשות מאשר לעמוד ולשמוע את הסיפורים שלהם ואת הצרות שלהם. "כן... כן" אתם חוזרים ואומרים. לכאורה מילים חיוביות המהוות התעניינות. בת'כלס בן שיחתכם מבין מהר מאוד שלא יזכה להתייחסות נוספת ומסתפק בזו שכבר קיבל. "קטיפתיים סינתטיים", נעים לשמוע אבל עובר מהר.

כמה אנשים אתם משתדלים להימנע מלראות? אנשים שאתם מעדיפים לעשות עצמם כאילו לא ראיתם אותם כלל? אנשים שעוד כשאתם רואים אותם ממרחק אתם מעקמים את האף ושואפים אוויר עמוקות כי אתם כבר יודעים שזה ייקח לכם זמן להיפטר מהם ושמראש אין לכם סבלנות לשמוע את הדברים שיש להם להגיד לכם, כי הם תמיד מצליחים להרגיז אתכם ולהוציא אתכם משלוותם. האנשים המקבלים מכם "קרים דוקרים".

שינוי בתגובתכם הקבועה לאדם מסויים, יגרום לשינוי של תגובתו אליכם. נסו.