אחד הצמחים החביבים ביותר על אבותינו היה שיח הרותם, ואגדות ואמונות רבות נקשרו בו. זהו השיח הגדל במדבריות ובחולות החוף, עונתו היפה בשלהי החורף ובאביב, כאשר הוא נעטר בשפעת פרחים ורודים-לבנבנים שריחם מתוק ומשכר.

אגדות חז"ל עוסקות בעיקר בגחלים הנוצרות מבעירת שורשי הרותם, בעקבות דברי משורר תהילים: "ה' הצילה נפשי משפת שקר לשון רמייה. מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה, חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים קב, ב'-ד'). ופירשו מפרשי המקרא: גחלי הרותם כבות מבחוץ אך לוחשות מבפנים. וכך דרכו של איש רמייה.

ומספרים חז"ל: "הרותם הזה, מי שמדליקו גחליו אינן כבות. ומעשה בשני בני אדם שבאו במדבר וישבו תחת רותם אחד, וליקטו עצים מם הרותם ובישלו להם ואכלו. לאחר שנה באו לאותו מקום ומצאו אפר ממה שהדליקו. אמרו: הרי שניים-עשר חודש יש לנו משעברנו ואכלנו במקום הזה. מיששו באפר והלכו עליו ונכוו רגליהם מן הגחלים שתחת האפר."

ומעשה דומה מובא בשם בר-נתן: "פעם היינו מהלכים במדבר, והייתה עימנו שוק של בשר. חתכנו,ניקינו והנחנו אותה על העשבים, ועד שהבאנו עצים- נתרפאה השוק (מן החתכים), וצלינו אותה. כשחזרנו לשם לבסוף שניים-עשר חודש- ראינו אותן הגחלים שהן לוחשות. וכשבאתי לפני אמימר אמר לי: "אותו עשר סמתרי שמו, ואותן הגחלים של רתמים הן."

ומקור שלישי באותו עניין: "מעשה ברותם אחד שהציתו בו את האוויר והיה דולק שניים-עשר חודש חורף וקיץ וחורף."

סגולתן המופלאה של גחלי הרותם ידועה אף לבדואים, ונוהגים הם לומר על אדם המסווה את רגשותיו "דומה לגחלי רתמים", דהיינו שקט וקר מבחוץ, ושנאה יוקדת בליבו.

בכלל מחבבים הבדואים את הרותם. אגד ענפי רותם התלוי על עמוד מרכזי באוהל הוא אות לאירוע חגיגי העומד להתרחש. הבדואים בסיני נוהגים לתחוב ענפים עם פרחי רותם לסדקים בקירות קברי שיח', או לאבני ציון קדושות הנמצאות במיצרי הרים ומעלות דרכים ("נקב"). זהו דורון לג'ין שומר המקום, ובמחווה זה מחלים את פניו ומונעים את התנכלותו.

הבדואים אף משתמשים ברותם כצמח רפואה בדרכים שונות ומשונות, ואף לראיית העתיד ישמש אותם. הם נוהגים ליטול כמה ענפי רותם פורחים, לקשרם זה אל זה ולהניחם בצד. אם יבלו הענפים מייד- מותו של הקושר קרוב, ואם יישארו רעננים ומלבלבים- גם הקושר יזכה ויחיה שנים רבות.