מעשה באדם שהיה תועה במדבר                        תאמין לי- אואזיס שהוא חוויה

נגיד קלהרי, סהרה חיבר                                     שם גם תוכל לשתות לרוויה.

ישימון של ממש, בלי הנחות                                זה קרוב, באמת, זה כאן בסביבה,

מאה מייל לישוב הקרוב לפחות.                           אולי בכל זאת תקנה עניבה?"

השמש למעלה קופחת ראש                                "לא, לא" אז האיש אמר בצווחה

הצפחת ריקה, גרונו התייבש                                "לעזאזל העניבות המחורבנות שלך!"

זוחל על ארבע על החול הלוהט                             וכך אפילו בלי תודה רבה

אם לא ימצא מים-                                               נעלם הרוכל כלעומת שבא.

עוד רגע הוא מת.                                               בעיני הגווע נדלק אור זורח

ולפתע, בטרם ייפח את רוחו                                 גרר עצמותיו על החול הקודח

מוכר עניבות בא לעברו.                                       ואכן, אחרי קטע של ייסורים ופרך

מלוקק נעלי לק, באמצע אי אנה                            הגיע בסופה של אותה הדרך

רוכל אמיתי- לא פטה מורגנה.                              אל שער נע

קל וחופז עם חיוך מסולסל                                   מלון חלומות, מלון לתפארת

הוא פונה לזוחל שכמעט הפך ז"ל                          בו גברים וגבירות יושבים במכונס

כאמור בנימה עניינית חביבה:                               לוגמים אפרטיף ועסיס אננס

"אולי ת'רוצה לקנות עניבה?"                                ומסיחים ביניהם, בכך אין פלא

מביט אז האיש כלא מאמין                                   על ריבית ועל בורסה וכיוצא באלה.

בחיים לא ראה משוגע כזה מין                              אך בטרם הספיק להודות לאל

ואמר: "עניבה? בשביל מי, בשביל מה?                  על הפדות והנס, ולברך "הגומל"

בשביל בן אדם מתפגר מצמא?                             זקיף מזויין חסם את דרכו

באמת לא יפה בגוסס לשטות                               והעיף בו מבט כבוחן את ערכו

מה שנחוץ לי זה מים לשתות".                             והרעים בקולו, בידו כידון:

"מים?" כך סך הרוכל בתהייה                              "רגע אחד, לאן זה אדון?"

"מים? נו, אין כאן בכלל בעיה!                              "אני למלון" בשארית אוניו חירחר

ת'זוחל עוד טיפונת קדימה, חביבי,                       הגוסס והרים את עיניו

ומגיע למלון מאוד אקסלוסיבי.                             וראה אז שלט קבוע בחוק

עצים ודשאים, רימונים וענבים,                            שבו, אבוי, כך קרא הנווד:

נווה מדבר חמישה כוכבים.                                 הכניסה עם עניבות בלבד!