"ימים שקטים באו על צפת, ימים שופעים שמש ואויר צונן והוד מלכות של הרים ושמים רחבים עמוקים בתכלתם בעין הבדולח. פרקי תהילים ורזי הזוהר קשרו בין אדם למקום, וחיי עוני צנועים בין אדם לחברו.

הבתים הישנים החרבים למחצה תוקנו ביד חרוצים למשכנות אדם. אותו סיד לבנבן כחלחל, שכיסה את הקירות והכיפות וקצות המדרגות, הרגיע את העין והלב ושיווה לה לצפת מראה מושך ומפתה.

בבתים פנימה נתרבו מחצלאות הקש והחלונות הצחורים והמפות הרקומות. פה ושם נשמע קול תינוק בבכיו.

בבתי הכנסת ובבתי המדרש נשתק קול תורה ותפילה, ואנשים באים בשנים השמיעו שם בדיחה קלה וצחוק חרישי עצור. בלילות נערכו בהם לעיתים קרובות מסיבת-מצווה ומסיבות מרעים.

ומלבד דברי התורה ואמרות הצדיקים שמעו כתלי המדרש גם קול שירה וריקוד וצהלת זקנים.

בחשכת הסמטאות אפשר היה לראות לפעמים זקן מבוסם קמעה מרוב חדווה ומעט יי"ש מהלך מתנודד ושר שירי כיסופים לאלוהים.

מחלון פלוני ניתן לשמוע לחש אישה לבעלה ודברי פיוס והודעה של אם לתינוקת.

צפת היהודית נתונה הייתה נתונה בשינה שלווה. ומעל לכל מטה ומטה נארגו חלומות אהבה לשכינה הקדושה ותמונות ילדות, כדרך הזקנים המרבים לראות פלאי ילדותם עם התקרבם למוות. מצבות הקברים הקדושים רטובות היו מרוב שמן ושחורות בפיח הפתיליות.

בצלעו של הר צפת שכנו לבטח כל אותם בתים שנראו כאילו מגובבים ומעורמים זה על יד זה ביד לא נאמנה."