בשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את עולמו,

חלק לכל מדינה ומדינה מתנותיה וסגולותיה,

עמדו לפניו ארצות ומדינות והיו מצפות

למתנותיו. הייתה כל מדינה מתאווה להרבות

נהרות ונחלים בחלקה, נתן הקדוש-ברוך-הוא

למצרים את היאור הגדול, נתן לבבל את נהר

פרת ונהר החדקל ולדמשק נתן אמנה ופרפר.

היו המדינות שמחות במימיהן, מודות ונפטרות

מלפני כיסא הכבוד.

נשתיירה ארץ ישראל בלבד. עמדה לפניו

באהבה וענווה והייתה מייחלת למתנת ידו של

הקדוש-ברוך-הוא. אמר לה בורא העולם:

סגולתי את, הנה אוצרותיי פתוחים לפניך.

שמא אקיף את גבולך בהרבה נהרות מצפון

מדרום וממזרח ומְיָם?

אמרה ארץ ישראל: אל נא, ריבונו

של עולם.

אמר הקב"ה: אולי נהר גדול

כיאור מצרים עולה ומשקה את אדמתך?

אמרה ארץ ישראל: אל נא, ריבונו של

עולם.

היו מלאכי השרת תמהים ואומרים זה

לזה: ארץ ישראל שנמוכת רוח היא וחביבתו

של הקב"ה, מה ראתה להגביה

עיניה? מבקש הקב"ה לתת לה

חמישה נהרות והיא אינה מסתפקת?

אבל הקב"ה חשד בארץ

סגולתו ואמר לה באהבה יתרה: מה רצונך

בתי, כל שתשאלי מעימי הריהו נתון לך.

אמרה ארץ ישראל: ריבונו של עולם

חבה יתרה מודיעני מכל מדינות שבעולם,

בבקשה ממך אל יהא שום נהר משקה את אדמתי.

תמהו כל המלאכים תמיהה גולה ואמרו

זה לזה: שמעתם שאלה ששאלה זו מעם

הקב"ה?

אמר להם הקב"ה: המתינו לה

ונשמע כל דבריה.

אמרה ארץ ישראל: מבקשת אני שתהא

אתה משקה אותי.

אמר לה הקב"ה: אף הנהרות

מעשה ידי הם, אם הם משקים את אדמתך,

נמצא אני משקה אותם.

אמרה ארץ ישראל: ריבונו של עולם,

אם נהרות עולים ומשקים את אדמתי, הרי

אתה פוטרני מלפניך ושלוחיך, הנהרות, באים

ועושים בי שליחותך. מבקשת אני שיהיו עיניך

בי מראשית השנה ועד אחרית שנה ואתה בכבודך

ובעצמך משקה אותי ומפרנס אדמתי.

קפץ מיכאל ואמר לפני הקב"ה:

ריבונו של עולם, חביבה עליך ארץ ישראל ואתה

רוצה לעשות רצונה אבל היאך אתה מושיב בניך,

בני אברהם, יצחק ויעקב בארץ חרבה שאין בה

נהר אחד?

אמרה ארץ ישראל: לא על הלחם לבדו

יחיה האדם. אם הנהרות עולים ומשקים אדמתי,

סבורים יושביה: מן הנהר מחייתם, מן הנהר

פרנסתם. אבל אם למטר השמים תשתה מים, תולים

יושביה עיניהם בהקב"ה ומבקשים

מזונותיהם מעימו. וכי לא כך נאה שיהא הבן

מסב אל שולחן אביו?

אמר מיכאל: צדקה ממני.

באותה שעה עלה קול בכי מתוך בית

גנזיו של הקב"ה.

אמר הקב"ה: לי קול בכי זה

שאני שומע?

אמרו המלאכים: נהר אחד מנהרותיך נותן

קולו בבכי.

אמר הקב"ה: הביאוהו לפני.

בא הנהר ודמעותיו נגרות וזורמות עם מימיו

והיה מדבר מתוך בכיו. אמר הנהר: יודע אני שאיני

ראוי לארץ חמדתך. אך מה אעשה והיא נתאהבה עליי,

ועכשיו ששמעתי שאני יורד עימה, לבי עלי דווי

ודמעותיי נגרות במימי.

נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על

הנהר הבוכה ואמר לה לארץ ישראל:

ראית נהר זה שנפשו יוצאת אליך ומבקש לירד

עמך. הירד?

אמרה ארץ ישראל: ירד, שאינו גדול

ביותר ואין אדמתי ניזונה ממנו.

אמר הקב"ה: ירד ירדן.

ונקבעו שמו של אותו נהר: ירדן.

באותה שעה קבע הקב"ה את הירדן

בתוך ליבה של ארץ ישראל. היה הירדן שמח

ומאושר ומתרפק על גדותיו באהבה.

אמרה לו ארץ ישראל: עדיין הדמעות נתונות

בתוך מימיך, הזדרז ושפוך אותם לתוך הים.

מיהר הירדן ושפך כל דמעותיו לתוך ימה

של סדום. נעשה ימה של סדום מלוח וקראו שמו

ים המלח עד היום הזה.