ההדור בין כל עצי החורש בארץ ישראל הוא ללא ספק כליל החורש. בשלהי חודש פברואר או בראשית חודש מארס מתכסים גזעו וענפיו באלפי פרחים שצבעם ורוד עז לִילַכי, הצומחים באשכולות קטנים, תופעה נדירה כשלעצמה. המעטה הוורוד זוהר ביופיו בין עצי החורש ונראה למרחוק. לא בכדי זכה העץ להיקרא בפי הערבים "עָרוּס אל-גָ'אבָּה" שפירושו "כלת השממה". אצל הערבים הנוצרים נהוג לעטר את ראש הכלה בכתר פרחים המכונה "אכליל" בעת טקס בכנסייה, ולכן טקס זה נקרא בערבית אכליל. כשהוחלט לתרגם את שמו של העץ לעברית, צלחה המלאכה בידי הבוטנאים, כי השם העברי החדש מבטא את היותו  של העץ כליל יופי, וגם כליל במובן כתר ונזר. ויש בו זֶכֶר גם לשם הערבי, שאולי משמר את שמו העברי הקדום שאבד במרוצת הדורות.

והנה דווקא על עץ יפיפה זה טפלו בעלי המסורה הנוצרים אגדה בלתי נעימה. לפי גרסתם התחרט תלמידו הבוגדני של ישו, יהודה איש קריות, על שהסגיר את רבו לידי הכוהנים הגדולים תמורת שלושים מטבעות כסף, והחליט להתאבד. הוא חזר אל הכוהנים, השליך את שכר המלשינות אל ההיכל ואחר תלה עצמו על עץ שעמד בשלכת ערום ועריה. אותו עץ כליל החורש היה, שהתאדם וסמק מבושה על שדווקא עליו מת הבוגד, וכל גזעו התכסה בפרחי בושה ורודים-אדומים. ומאז ועד היום, עת יתעורר העץ מתרדמת החורף- ייזכר בקלון העולם שהמיט עליו יהודה, ושוב יעלה גזעו סומק עז.

ומדוע נטפלו לכליל החורש, שהרי יש עצים "אדומים" אחרים אצלנו כמו הקטלב והאלה בלבלובה? זאת משום צורת זרעיו החומים שחרחרים, עגולים ושטוחים; ונדמו לבעלי האגדה למטבעות כסף, אותם מטבעות שקיבל יהודה מהכוהנים בשכר מלשנותו.

עצי בר יפים של כליל החורש אפשר למצוא בכרמל, ברמת מנשה, בגליל התחתון (שמורת אלוני אבא, שמורת יודפת) בגליל העליון (שמורת נחל כזיב, נחל עמוד, נחל בית העמק, נחל שרך, ועוד), ובהרי יהודה (נחל שורק).