בספרו "האדם מחפש משמעות" מספר ויקטור פרנקל:

"זהו סיפור פשוט על אישה צעירה שהייתי עד ראייה למותה במחנה ריכוז. אישה צעירה זו ידעה, כי היא עומדת למות בתוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עימה, הייתה רוחה טובה עליה, על אף ידיעתה זו. "מודה אני לגורל על שהפליא את מכותיי", אמרה לי. "בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים". היא הורתה באצבעה החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: "עץ זה שכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, אם העץ ענה לה. "כן". מה אמר לה העץ? ענתה: "הוא אמר לי, אני פה- אני החיים, חיי הנצח."