כשהרגיש הבעש"ט שצרה עומדת לבוא על ישראל, והגיעה שעת חשבון- נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו, הולך ליער, ומדליק מדורה במקום סודי לרגלי עץ אלון עתיק, מתפלל- ותפילתו נענתה.

דור אחד אחריו התבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש. לבש הגלימה השחורה, פנה לאותו יער, ומצא אותו אלון. אמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעש"ט, אך בכוחנו לומר אותה תפילה"- ותפילתו נענתה.

ושוב עבר דור אחד, והתבקש רבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש. לבש את חלוק המשי החגיגי שלו, ופנה ליער. אמר: "אין בידנו להדליק את המדורה ההיא, ואין בכוחנו לזכור את כוונתה המיוחדת של התפילה ההיא, אך זוכרים אנו את מקום עץ האלון שם קרה הדבר"- זה הספיק והגזירה בוטלה.

חלף עוד דור, ורבי ישראל מרוז'ין התבקש לפעול למניעת צרה גדולה, והבין שזו שעת חשבון הנפש. התיישב בכיסאו המצופה זהב בארמונו המפואר, ואמר: "אין בכוחנו ללכת לאותו יער, לא להדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו. ואפילו איננו יודעים היכן מקום האלון בו ארעו הדברים. אבל את הסיפור שארע שם עדיין יודעים אנו לספר."