לשם מה אני חי?

רינה, את כבר כמעט בת שש-עשרה. האם מסוגלת את להאמין שחיית כמעט רבע מכל תקופת חייך? לחרק, החי רק ימים מועטים, נדמה ודאי שהוא חי תקופת זמן עצומה. אולי מסיבה זו נראה לנו, שיש לנו עוד נצח שלם של חיים. האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו. עליו להשתדל למצות אותם עד תומם. כיצד למצות אותם? איני יכול לומר לך. אילו הייתי יודע בבירור, הרי שמחצית מחידת החיים היתה נפתרת. אני רק יודע, שאיני רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר, שאני ככל שאר בני-אדם שאצים ורצים כמו חרקים, אצוא ושוב ולעולם אינם עושים דבר, חוזרים על שיגרת חייהם ויורדים אלי-קבר בהשאירם צאצאים, שרק יחזרו על ה"לא כלומיות" שלהם עצמם.

מדוע אני כותב לך כל זה? אולי כמחאה על העובדה, שאינך מרגישה בעולם השלם שאת רוכשת עם כל יום ויום שחולף בחייך. כבר ברגע הזה רכשת משהו.

מכל טעות שאת עושה את רוכשת אי מה, כל רגע ורגע בחייך הוא תקופת חיים. כל רגע ורגע מורכב משניות ומחלקיקים עוד יותר קטנים, וכל חלקיק- אסור שיחלוף לשוא. אני חייב להרגיש שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה בחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר כך וכך עשיתי.

המוות- זה הדבר היחידי שמפריע לי, הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. הוא חידה שניסיתי, כמו שניסו אחרים לפותרה ללא הצלחה. איני מפחד מפניו. מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה.

)