אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו, כשהוא מפנה את גבו אל השופטים ופונה לאחיו ליאוניד:

אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה, אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר-דין מוות או מינימום חמש עשרה שנות מאסר.

הם אמרו לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העלייה היהודית, יומתק גזר–הדין. הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי.

לפני חמש שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה, אך אין זה כך.

אני שמח שחייתי ביושר, שלם עם עצמי, מעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני, גם לא כשאיימו עלי במוות. אני שמח שעזרתי לאנשים. אני גאה שהכרתי ועבדתי עם אנשים ישרים ואמיצים כל כך כמו סחרוב, אורלוב וגינזבורג, שהמשיכו במסורת האינטלגנציה הרוסית. אני שמח שהייתי עד לשחרור יהודי רוסיה. אני מקוה שההאשמות האבסורדיות האלו נגדי ונגד כל תנועת העלייה היהודית לא תפגענה בשחרור עמי.

חברי יודעים עד כמה רציתי להחליף את פעילותי בתנועה היהודית בחיים בישראל עם אביטל שלי.

עמי פוזר בכל העולם משך אלפיים שנה. אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב: "בשנה הבאה בירושלים!" וכיום, כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר, אני אומר לעמי ולאביטל שלי:

לשנה הבאה בירושלים!

לשנה הבאה בירושלים!

ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף: אין לי מה לומר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש.