"מותק, אולי יש לך סיגריה בשבילי?" – השאלה השיגרתית העלתה כתמיד את חמתי וגם הפעם נחפזתי להתרחק בהסיבי את פני בבוז. בקרן הרחוב הפונה אל ביתי, על מדרגות הקיוסק הזרועות בדלי סיגריות וקליפות גרעינים, ליד הטלפון הציבורי שחובל במזיד- שם הם נמצאים: חבורת צעירים, מגודלי שיער, שרועים על המדרגות ומלגלגים על העוברים ושנים.

כל המאמצים של דיירי הרחוב לסלקם- עלו בתוהו. גם בעל הקיוסק הזקן נואש מלסלקם וקיבל עליו את הדין. נוכחותם הפכה בעייני לגזירה רעה שאין מנוס ממנה.

גם הפעם בהתקרבי לפינה, הרגשתי בגל הזעם הגואה בי. "האמנם כולנו חסרי אונים מול חבורת פרחחים?" – הרהרתי. "נראה אם הם..."

את מחשבותיי קטעה צעקה מרה. טלי, בת השלוש, ניצבה באמצע הכביש, מול מכונית דוהרת כשאמה נזעקת באימה. לפני שהספיק מי מאיתנו לזוז, זינק אחד הנערים ה'חצופים' הישר לעבר המכונית, דחף את טלי וכך הציל את חייה.

אבל הוא עצמו- נדרס. האם נחפזה את ילדתה, חיבקה אותה בבכי ומבלי להעיף מבט לעבר הגופה השרועה על הכביש – מיהרה לביתה כשילדתה בזרועותיה.

למחרת, כשעברתי לפני 'הפינה' ושמעתי "מותק, אולי יש לך סיגריה בשבילי?" – נעצרתי והושטתי בדממה את קופסת הסיגריות.