ב"ה

בחדר אחד בבית מלון בירושלים שוכנו שני אנשים.  שני אנשים ציוניים מאוד, פעילים מאוד, ועקרוניים מאוד.

הערב בא, ורוח קיץ קרה נשבה, אם כי חום היום עוד לא היה בגינות ובגגות.

תיאור פיוטי אקלימי זה חשוב להמשך העלילה, שלא תחשבו שנפלתי על הראש, והתחלתי לסלסל תיאורי טבע ירושלמיים.

אז מה היה לנו? הערב בא ושני אנשים הלכו לישון.

שכבו איש במיטתו, כיבו את האור שליד הראש, אמרו לילה טוב, והיה שקט.

רק לרגע, כי אחרי רגע אמר אחד מהם: המ, סליחה, אבל אני לא יכול לישון ככה, אני חייב לפתוח את החלון. והוא אכן הלך ופתח את החלון, וחזר לישון.

לישון הוא לא הצליח. מה שקרה הוא שאחרי רבע שעה אמר השני: נעשה יותר מידי קר, צריך לסגור את החלון, והוא קם, אף סגר.

עוד רבע שעה עברה, והראשון אמר: אוף, איזה חום, חייבים לפתוח, והוא קם וניגש לחלון, ובהחלטיות פתח אותו לרווחה, ובדרכו הנמרצת למיטתו, הוסיף: עכשיו הרבה יותר טוב, לילה טוב.

השקט היה זמני ומתוח. אינני בטוח שעברה רבע שעה שלימה כאשר נשמע קול חסר סבלנות: עם כל הכבוד, כן? אני לא מסוגל לישון כשהחלון פתוח, אני קופא מקור.

והאיש קם, מעיף שמיכותיו לצדדים, וסגר את החלון תוך נעילתו שלוש פעמים מצלצלות.

עברו כמה דקות, וללא כל מילה קם הראשון, ניגש לחלון ופתח אותו, נושם לרווחה, ואומר: אח, סוף סוף קצת אויר, והוא חזר למיטה עיניו פקוחות בחשיכה, דרוך לקראת הבאות.

היה שקט שהופרע רק ע"י שיעולים תכופים של השני, ומשפטים כגון: ברר, קר, שהוא סינן בלחש.

אחרי עוד רבע שעה הוא אמר בקול רם: לכל דבר יש גבול, אני לא חייב לקום חולה בבוקר בגלל אדיוט אחד שישן איתי במקרה בחדר, והוא זינק אל החלון וסגר אותו.

עוד בטרם שב אל מיטתו, אמר הראשון לעצמו, בקול ברור, מדגיש כל מילה: אם הייתי ישן בחדר עם בן - אדם הכל היה בסדר, אבל יש טיפוסים שאי אפשר לגור איתם, והוא הקפיץ את בהונות רגליו במיטתו והתהפך מצד אל צד עד שלא יכול היה לשאת עוד, והוא קם וסגר את החלון.

ככה עברה עוד רבע שעה ועוד רבע שעה, וככל שהלילה התקדם הפכו שני האנשים לאוייבים בנפש. ואף אחד מהם לא ישן אפילו דקה, עד שהגיע הבוקר.

ובבוקר אור, כשהם נגשו שוב אל החלון, עייפים וצרובי עיניים, הם ראו דבר מה מעורר מחשבה: בחלון לא היתה זגוגית.