הוא זקף את גבו, מתח את התרמיל המאובק, ונשא את עיניו קדימה, לעבר הבקתה הדלה שעמדה על הגבעה. זהו. הגעתי. הדרך שעבר עד לכאן הייתה ארוכה, ארוכה ומתישה. הרים תלולים וגאיות, נהרות סוערים, ולילות קרים ליד מדורת גחלים עמומות. ידיו ורגליו היו מלאות בגלדי שריטות וחבורות, וגם סימני עקיצות עיטרו חלקים נכבדים מגופו.

אבל היה שווה. הגעתי. אמר לעצמו.

כעת הוא ניצב לפני הבקתה הרעועה. עוד מעט יקיש בדלת הקש, ויזכה לעמוד מולו. כן. מול האיש שבכל רחבי המדינה שמו נישא ביראת כבוד. "רק הוא יוכל לתת מענה לשאלותי. הוא חייב לתת לי עצה והדרכה. מי אם לא הוא יודע את הדרך האמיתית להגיע אל הנפש, אל סודות היקום, אל המסתורין".

עוד לפני שהקיש על הדלת, שמע את קולו החלש אך הברור של ההודי הזקן שקרא לו להיכנס. "ידעתי שתבוא. שב בבקשה".

אוירה נעימה שררה בחדר. ריח קטורת עדין נישא באויר. "מה רצונך?" שאל האיש מתחת לגלימה.

"שמעתי עליך המון" ענה בקול חלש, נרגש. כמה זמן חכה לרגע זה. הוא החליט לאזור אומץ, וללכת על כל הקופה. "מה הסוד שלך?", שאל. "איך אוכל להגיע ליכולות רוחניות כמו שלך? מה נדרש מן המבקש ללמוד את מסתרי היקום?"

דקות של שקט.

"והצנע לכת עם אלוהיך". היתה התשובה. (לנקד)

"מה? למה כוונתך?"

"אני רואה כי כוונתך טובה. ארבעה כללים מסרתי בידך, צפונים במילים אלו. שמור אותם מכל משמר.

ראשית, תהיה הצניעות נר לרגליך. אל תבקש לעשות לך שם וכבוד. אל יתורו עיניך אחר יוקרה. למד ועשה את מה שנכון משום שהוא נכון ולא על מנת שיקנה לך מעמד. היה נאמן לעצמך, לנשמתך, לצו מצפונך. היזהר מלהיות משועבד אל הסובב אותך, אל הצורך להיות רצוי ולמצוא חן. זוהי סודה של הצניעות על רגל אחת."

הוא שתק לרגע, והמשיך כממתיק סוד."הצניעות הכרחית היא לחפץ לחדור אל הנסתר. הרי הנסתר עצמו – צנוע ונסתר הוא. עוסק הוא במהות, במה שאינו נראה לעין".

"אין ספק שאצטרך לחשוב על כך יותר אחר כך, כשאירגע" אמר ההלך לעצמו.

ההודי עצם את עיניו. "לכת. (לנקד) כן. זה לא פחות חשוב. הן סוד השלמות הוא להיות אדם. ואדם חייב רגלים, לעמוד על קרקע. אל תדמה כי תוכל להתקדם רק בעזרת ראשך. ללא תמיכת רגליך – נפול תפול".

"מה זאת אומרת?", תמה האורח.

אנחה עגומה נשמעה מפיו של הזקן. "רבים מחברי ואפילו ממורי דרכי, איבדו את כושרם, ולעיתים את שפיותם, משום שניתקו מגע עם עולם המעשה. דאג שלראשך וללבך תהיינה רגלים, כלי מעשה שיובילו אותם אל מחוז חפצם. כל מה שתבין – קיים. אל תסתפק בהתרשמות רגשית או רוחנית. עגן את אמונתך בכל פינות חייך. היה שלם בכל איבריך. לא רק בראשך"

משל מעניין. בעיני רוחו ראה האורח את הדמויות מהקריקטורות, אלו בעלות ראש מנופח על גבי גוף שברירי. אכן, כמה מגוחך יכול להיראות אדם חסר איזון שכזה, הרהר.

את מחשבותיו קטע קולם של שני הודים שדופים שנכנסו אל הבקתה ולחשו דבר מה למנהיגם הרוחני, כשעל פניהם מבט מודאג. הוא השיב להם בפנים מאירות, הושיט להם מספר מטבעות, וברך אותם. דמעות בצבצו מעיניהם וניכר היה כי הוקל להם.

"עִם", המשיך הזקן מאותה נקודה שהפסיק, כאילו דבר לא קרה. "היה תמיד עם. גם כשתתבודד ותעסוק בעבודתך הפנימית, זכור כי אתה רק חלק. היה קשוב לסובבים אותך, אהוב אותם, התעניין בצערם ושמח בשמחתם. לעולם לא תהיה שלם אם תצטמצם רק בתחום מחייתך. היה חלק מהכל, מהמשפחה, מאומתך, מכל בני חוה, מכל אשר נשמה באפו. חוש כיצד גם הצמחים שרים את שירתך, ואיך היקום כולו שותף לתקוותיך, ואתה – לתקוותיו. עשה רצונך כרצונו, והוא ילחש לנפשך את סודותיו".

כאן כבר התחילו הדברים להתעמעם. "לא ממש הבנתי. למה כווונתך? ובכלל, מה הקשר לסביבה? מדוע איני יכול להתנתק ולהתעניין רק בעצמי?"

ההודי הזקן הרים את ראשו והישיר מבט אל עבר האורח. כעת ניתן היה להבחין בעיניו הרכות והעמוקות. מבטו היה מחויך מעט. הוא לא היה רגיל שמבקשים ממנו הסברים. תמיד קיבלו הכל את דבריו כמובנים מאליהם. אך כעת הדבר דווקא מצא חן בעיניו. החיפוש האמיתי של העלם נגע ללבו.

"טוב שאלת" אמר, והרהר לרגע. "הרואה אתה את הנער הזה?" שאל, והצביע אל אחת מפינות החדר.

רק כעת הבחין האורח בנער צנום שעמד כל אותה העת, מקשיב בדומיה לדברים.

"...ובכן, ידים יש לו, גם רגלים, ועיניים, ולב, ושיניים רבות. גופו מורכב מאברים רבים ושונים. שונים בצורתם, בסגולותיהם, בייעודם. אם תיקח אחד מאלו, ימשיכו השאר למלא תפקידם. אך נסה לקחת את נפשו, וראה מה מכל אלו יוכל לעמוד.

כי הגוף, מפורד הוא. הנפש – אחת."

"באמת, גם בנפש", ניסה האורח את כוחו, "יש כוחות שונים. הרי אני יכול לאהוב, לשנוא, לשמוח או... אני יודע...נגיד לכעוס. אבל אלו רק ביטויים, מין "איברים" של הנפש. הרי בסופו של דבר ה"אני" הוא אחד".

"טוב אמרת", הנהן הזקן. "הפירוד – בנו של החומר הוא. הרוח תמיד אחת. ככל שעמוקה היא, כך תהיה מאוחדת ומקיפה יותר. גם נשמת היקום אחת היא. אין גבולות לה. חודרת היא בכל יצורי העולם, כמו בכל עולמות הרוח. אם חפץ אתה לחדור אליה, להבין סודותיה, חייב אתה להשיל את העור הקטן, הסוגר אותך בתוך עצמך, גופך וצרכיך. ככל שנשמתך תתאחד עם כל האדם, עם כל היצורים, כך תימצא ראוי אליה".

שוב שררה דומיה. "יש לי הרבה על מה לחשוב" הרהר הזר, אך ההודי הישיש המשיך בדבריו:

"הדבר האחרון, והחשוב לא פחות. אלוהיך. שלך. דע לך כי את מקור אושרך עליך לחפש בתוכך. בתהומות אישיותך. בתרבותך ובמקורותיך. אם סבור אתה כי יש מי שיוכל להעניק לך מה שאינו אתה – טועה הנך. אתה, ורק אתה, עומק נשמתך, הוא המקור שיקשר אותך לכל הטוב, האושר, ולסודות קיומך".

כעת נזכר ההלך כי כבר שמע בעבר, בארץ מגוריו, על חטאו של הראשון לבני התמותה - אדם. בן שיחו באותו ערב תל אביבי קריר תאר לו כיצד העדיף האדם הראשון לחפש את אושרו בניסיון להיות כאלוהים (בראשית ג, 5), וסופו שכאשר נשאל "אַיֵכָּה?", היכן מה שאתה באמת, מה שטמון בך – על כך כבר לא ידע להשיב...

"את זה הוא בטח לא יבין" חשב ההלך לעצמו.

לפתע רכן אליו הזקן ואמר, כמעט בלחישה, כשקולו רועד מעט:

"רק דע לך דבר נוסף, הנוגע באותה נקודה ממש. מסורת עתיקה יש בידינו, כי התורות העוברות אצלנו במסורת, נתקבלו מזרעו של אברם אביכם, אשר שלח חלק מצאצאיו אל המזרח, והפרידם מעל יצחק בנו, ממשיך דרכו. הם אלו שנשאו עימם "שמות", מנטרות וידע שהעניק להם אביהם כמתנת שילוחים (בראשית כה, 6 ובזוהר). אך המקור והשורש בוודאי שנשאר אצל בנו. רק שם, במקורך, עליך לחפש את אושרך. רק משם תוכל להידבק באין סופי ולהתוודע למעמקי נשמתך".

הוסיף האיש הישיש ואמר כשעצב בקולו "רבים מאחיך באו בצל בקתתי הדלה. חלקם באו כמחפשים, אך בעצם ברחו. ברחו לארץ שאינה מספקת מרעה לצאן מהסוג שלהם. עזבו מעיין, ועץ חיים ירוק-עד, ובאו ללקט עשבים דלים, מעלי עשן..."    

"קום לך, נערי, וגלה את מסתרי קיומך בדרכך שלך, בנחלתם הרוחנית של אבותיך. ואל תשכח גם את תרומתי הדלה, שגם היא – באוצרם נמצאת"

                                                             (הסיפור מבוסס על מקרים אמיתיים)