המים והיין

מבחינים בין שני גורמי שמחה.: השמחה על המים והשמחה על היין... שמחת מים היא שמחה על היומיומי הקיים לקום בבוקר ולהודות לד' על השמש הזורחת ועל שאני בריא. בנסיבות מסוימות אפשר גם לחוש בשמחה זו. זוהי שמחה עדינה ועמוקה יותר..

למרבה הצער, רובנו חשים בה רק כאשר ניטלים מאיתנו הדברים המובנים מאליהם,. אחרי מחלה או אסון יודעים להעריך את ערכם של חיי היומיום ולשמוח ולהודות עליהם. הלך במדבר מבין ערכם של מים, לא היושב על פלגים.

לעומת זאת - שמחת יין היא שמחה על החריג והמחודש. היא שמחה עולצת שנובעת מחידוש פתאומי. מקבלה של דבר חדש, מהפתעה נעימה, ממתנה יפה. המים מרוים ואילו היין משכר. יין משמח לבב אנוש.

גם בחגי ישראל יש חגים של מים וחגים של יין. סוכות הוא חג של מים: שמחת בית השואבה ונסוך מים על המזבח. גם ארבעת המינים קשורים בירקות ובמים. זהו חג הודיה על היומיומי, לא על החריג והנשגב. לעומת זאת -  פורים הוא חג שכולו יין. על ההצלה הפתאומית. על המהפך הניסי של - המן על העץ ומרדכי בבית המן.

ששון ושמחה

מבחינים בין שתי צורות של חגיגה. שמחה וששון. שמחה היא פנימית ושקטה יותר.  ששון הו גילוי חיצוני יותר, רעשני יותר. השמחה נראית פחות מרשימה אולם היא נמשכת זמן רב יותר, באופן שורשי יותר. הששון מרשים, מרומם, מלהיב. רוקדים, שרים, רוקעים ברגליים. אולם בסופו הוא נעלם ומותיר אחריו לפעמים הרגשה חלולה וריקנית.

                                                                                                                              (שם משמואל, מועדים עמ' קלט)

שמחת הלב ושמחת האברים

יש שתי הופעות של רגשות. יש שמרגישים בנפש ולהרגשה ניתן ביטוי חיצוני. לצער - בבכי, לשמחה - בחיוך או אף שיר וריקוד. ויש ש"צריך" להרגיש ואין מרגישים. נמצאים בהלוויה ולא מצליחים להרגיש צער פנימי. משתתפים בחתונה ואין חשים את השמחה בלב. ואז יש ש"מזייפים" רגשות: עושים "פרצוף עצוב", יש כאלה שיודעים להזיל דמעות תנין או לאידך גיסא: שרים, רוקדים, מחייכים לכולם ובפנים חשים חלל. מי שאיננו רגיל להתבוננות בתוך עצמו, יכול להשלות את עצמו לחשוב כאשר הוא מרקד, הוא באמת שמח אעפ"י שכלל אינו חש שמחה בליבו. רגליו מפזזות וליבו חלל. רק לאחר זמן הוא עומד על האמת. ולפעמים רק המתבונן עליו מבחוץ רואה זאת.

הכנת השמחה

ההכנה צריכה לכלול שני מרכיבים:

א.  הבנה והזדהות עם הגורם המשמח.

ב.  הכרת נפש האדם שיודעת מהם המצבים והמעשים שצריך לעשות כדי להגיע לכלל שמחה.

אחד זקוק לכוסית של יין, אחד לריקוד ואחר ללימוד. כל אדם וכל ציבור למדים את הדרך שלהם אולם התורה הציעה גם כללים. "אין שמחה אלא בבשר ויין" זוהי שמחה של תורה. ובפורים: מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, הסעודה ומשתה.

שמחת פתאום ושמחה מתוכננת

להבחין בין שמחה פתאומית - אדם נתבשר לפתע על זכייה מופלאה והוא שש ושמח, ללא מחשבה קודמת כלל, מתפרצת שמחה אמיתית. שמחה מלאכותית - אדם מחליט בדעתו או נלחץ ע"י חבריו, להביע שמחה על אודות דבר מסוים והוא אונס עצמו לשמוח בצורה מלאכותית לגמרי, וכפי שתארנו לעיל - שמחה מזויפת. ויש מצב ביניים: אדם רוצה לשמוח אך לא קרה שום דבר מיוחד. הוא יכול להביא עצמו למצב של שמחה. למשל: ללכת לארוע משמח מתוך ידיעה ששם ישתלב באוירה ויתעורר לשמוח. גם שתית יין יכולה להיות גורם שמעורר שמחה , משחרר מעצורים ומרפה מתח. שמחה כזאת, אעפ"י שהיא יזומה ו"מאורגנת" מראש עדיין היא שמחה ספונטנית ואמיתית, שכן אחרי שהצליח האדם להביא עצמו להרגשת שמחה, הוא אכן מרגיש בה ואינו מזייף.

לפיכך מיותרת השאלה: איך אפשר לצוות לשמוח בפורים, והרי שמחה צריכה להיות ספונטנית? אם אדם יודע להביא עצמו למצב של שמחה, הרי שמחתו היא שמחה אמיתית אעפ"י שאיננה פתאומית. התורה מצווה על שמחה שכזו אם מתכוננים כראוי לחג, אפשר לשמוח בו.

שמחה והוללות

השמחה והששון מוצאם בלב וביטויים באברים. אולם גם בשעת הביטוי הספונטני והאמיתי של השמחה, אפילו מוצאה בלב, אסור לשכוח את הראש. תפקידו של הראש  הוא למנוע מהרגליים לרוץ ללא כיוון. גילויי שמחה שאינם מבוקרים ע"י המוח הופכים להוללות. הוללות כבר אינה שמחה אלא אופי אחר לגמרי של התנהגות, המבוסס ברובו על אובדן שליטה ואחריות למעשים. אחרי ההתהוללות באה ההתפקחות, הרבה פעמים מכאיבה כי מגלים שנעשו ונאמרו דברים שבמצב מבוקר ומפוקח לא היינו מעלים על דעתנו לעשות או לאמר. הנטיה להתגלגל משמחה להוללות היא טבעית ולכן מצריכה משנה השגחה, אחרת - מקלקלים את הכל.