לפני הרבה שנים חיו בארץ ישראל שני אחים. האחד היה נשוי ואב לשלושה ילדים. האח שני לא התחתן מעולם וחי לבדו.

שני האחים היו עניים ולא היה להם דבר חוץ מחלקת שדה שירשו מאביהם.

האחים אהבו מאוד אחד את השני ולכן לא חילקו את נחלת אביהם אלא עבדו בה שניהם יחדיו.

בסוף היום, אחרי הקציר היו מחלקים את אלומותיהם שווה בשווה ועשו מהם שתי ערמות, כל אחד לי ביתו.

באחד הלילות, אחרי הקציר, שכב האח הבכור לישון אך שנתו נדדה והוא לא הצליח להרדם, הוא חשב על אחיו. "אחי הוא בעל משפחה והוא צריך לדאוג לפרנס אותם, אבל אני לא נשוי ואין לי ילדים, אני לא צריך כמות כזו גדולה של שיבולים, אני צריך לקחת פחות".

קם האח הבכור, לקח מספר אלומות מערמתו ושם אותם בערמת אחיו.

באותו הלילה גם אחיו הקטן לא יכל להרדם, הוא חשב לעצמו ואמר: "לי יש בנים ולי יש מי שיפרנס אותי כשאהיה זקן ולא יהיה לי כח לעבוד, אבל אחי, מסכן, אין לו ילדים ואין לו מי שיפרנס וידאג לו כשיזדקן, אני צריך לקחת פחות".

קם האח הצעיר, לקח מספר אלומות מערמתו ושם אותם בערמת אחיו.

בבוקר קמו שני האחים וראו בדיוק אותה כמות של אלומות שהיו בערב. התפלאו מאוד שני האחים אך לא אמרו דבר איש לרעהו.

גם בלילה השני עשו אותו הדבר, וגם בלילה השלישי עשו כן, אך בלילה השלישי נפגשו שני האחים בדרך, נפלו איש על צואר אחיו והתרגשו מאוד.

אלוקים ראה את מעשה האחים וברך את המקום שבו נפגשו האחים. באותו המקום בנה שלמה את בית המקדש, הבית שממנו יצא שלום ואחווה לכל העולם.