Matot- Masei - שיעור מטות- מסעי
Tipo de recursos: Clase Idiomoa: Hebreo
Edad 13 - 18
Cantidad de participantes en el grupo 1 - 100
Tiempo estimado: 30 minutos
Stats:
Vistas por tiempo:
7354
Descargadas por tiempo:
1009
¿Descargaste el recurso y tienes algo para compartir?
Este es el lugar!
השיעור (הדף מקורות מצורף למטה)
את השיעור נתחיל בסיפור על חפץ (object) מסויים שאנחנו קשורים אליו – או היינו קשורים אליו –דובי, נעליים וכד' ונשאל מדוע היינו קשורים לחפץ הזה – האם אנו קשורים לחפץ רק משום שאנו צריכים אותו – או שמא יש ערך נוסף, משמעות נוספת, בקשר שלנו אל החפץ.
אנו יודעים שבני ישראל כולם מקבלים קרקעות בארץ ישראל. לכאורה, בני ישראל מקבלים את הקרקע כדי שיוכלו להתפרנס, ומטרת חלוקת הקרקע היא תכליתי לגמרי: בשביל לאכול צריך אוכל ובשביל אוכל צריך לעבוד את הקרקע ולגדל אוכל. אלא, שאנו נרצה לבדוק האם בחלוקת קרקעות ארץ ישראל ניתן למצוא ערכים מסויימים והנחות יסוד אשר התורה רוצה להעביר ולהדגיש.
על מנת לבחון את הדברים נסתכל בכמה מקורות: במקור הראשון מגיעים ראשי האבות למשפחת בני גלעד וטוענים לפני משה שהמצב של בנות צלפחד הולך להביא לתוצאה גרועה: כידוע (וכפי שנראה במקור 2), בנות צלפחד קיבלו רשות לקבל את הנחלה של אביהן. אנשי גלעד טוענים שכשיתחתנו בנות צלפחד עם גברים משבטים אחרים תעבור נחלתם לשבטים אחרים. הקב"ה אכן מסכים עם הטענה של אנשי גלעד ומשה מצווה את בנות צלפחד להתחתן עם גברים מן השבט שלהן על מנת שנחלתן תישאר במסגרת השבט. וכאן עולה השאלה – מדוע אנו רוצים שהנחלה תישאר במסגרת השבט? האם רק כדי ששבט אחד לא יהיה יותר עשיר משבט אחר – ולכל השבטים יהיה מספיק אוכל וכסף, או שקיים כאן איזה שהוא ערך יותר גדול?
במקור השני (מקור מס' 2) אנו פוגשים את מקרה בנות צלפחד. בנות צלפחד טוענות לפני משה שאין זה הוגן ששמו של אביהן יגרע מתוך משפחתו – כלומר, שלא יקבל קרקע. מה משמעות אי קבלת קרקע? נראה שיש כאן יותר מרצון לפרנסה – שהרי בנות צלפחד הולכות להתחתן ו'לעבור' למשפחת בעליהן: הקשר של אדם לקרקע הוא 'שימור' של האדם, 'קיום שמו' וקיום המורשת שלו. ואכן, אנו רואים שאחרי שאדם מת הנחלה נשארת בתוך משפחתו – במקרה הרגיל אצל הבנים שלו, ומכאן, שהמקום של האדם בארץ, הקשר שלו לקרקע, מייצג איזה שהוא שייכות לאותה הקרקע כשהקרקע לעולם נשארת – וכך גם האדם – ובמקרה האידיאלי, גם המורשת שלו.
נסכם מה שאנו יודעים עד עכשיו: שאלנו מה משמעות קבלת קרקע בארץ וראינו שהקשר של האדם לקרקע משמר את שמו ובעצם מביא לקשר אין סופי של האדם לארץ ישראל ולהמשכיות. בנוסף לכך ראינו שהקשר של האדם לקרקע הוא משהו משפחתי: בני גלעד רוצים שהקרקע תישאר במשפחה שלהם והיורש של האדם הוא דווקא המשפחה שלו.
על מנת להבין יותר את הקשר של ישראל לקרקע נשאל כיצד התבצעה החלוקה. ממקור מס' 3 ניתן לראות שהחלוקה נעשתה על פי ה': הפסוקים כותבים שהחלוקה התבצעה על ידי גורל ורש"י מביא את הגמרא המדברת ממש על 'גורל על פי רוח הקודש'. במקור מספר 4 אנו רואים שהארץ ניתנת לעם ישראל על ידי ה': היינו יכולים לחשוב שישראל הם שכובשים את הארץ אך הפסוקים אומרים במפורש שהה' הוא שנותן לארץ. והדברים אפילו לא מסתיימים כאן: לא רק שהקב"ה הוא שנותן לנו את הארץ – הארץ היא כלל לא שלנו! במקור מס' 5 הקב"ה אומר לעם ישראל כי 'גרים ותושבים אתם עמדי': גרות היא מצב של חיים ללא בעלות. הגר בתקופת התנ"ך אינו בעלים על קרקע (מצב הגר מזכיר כיום את מצב העובדים הזרים). במקור האחרון, מקור מס' 6, אנו קוראים שוב על כך שיש משמעות גדולה מאוד לכך שכל אחד מישראל יהיה בשדה אחוזתו: בשדה ש'קיבל' מהקב"ה כשנכנס לארץ. יש חובה על קרוב המשפחה לעזור לקרוב שלו ש'מך' – נהיה עני – לקנות בחזרה את הנכס שלו, ואם הוא לא מצליח התורה אומרת שהנכס יחזור אל העני באופן אוטומטי בשנת היובל.
אז מה ראינו? כל אחד מישראל, באופן עקרוני, אמור להיות בעלים על קרקע – קרקע של ארץ ישראל. הבעלות נותנת לאדם קשר עולמי עם הארץ – הוא לעולם כאן. הבעלות הזאת היא גם עניין משפחתי: השבט צריך לדאוג לכך שהקרקעות יהיו קשורות לאנשים מהשבט שלו. את הקרקעות חילקו 'ברוח הקודש', כשהקב"ה הוא שנותן את הארץ, ולבסוף ראינו שהארץ כלל לא שייכת לנו – היא שייכת לקב"ה, והקב"ה נותן לנו רשות להשתמש בארץ!
נראה, שהקשר של אדם מישראל לקרקע בארץ ישראל הוא יותר מסתם קשר ל'מקום עבודה'. הקרקע של האדם בארץ ישראל היא המקום שלו בארץ ישראל: ומדובר במקום המיוחד שלו, בתוך המשפחה שלו. חשוב גם להדגיש שלכל אחד ואחד (וגם אחת – בנות צלפחד) יש מקום משלהם בארץ ישראל. אפשר לסיים, אם לא היה כבר ארוך ורציני מדי, בתיאור של הקשר שלכם למקום מסויים בארץ ישראל.
הערה – אפשר להשתמש בשיעור גם לעקיצות על 'תרבות הקניות' האמריקאית – מהמקורות היהודיים אנו רואים שהקשר של אדם לחפצים צריך להיות חזק ומשמעותי, ולא סתם קשר חד פעמי.
נסכם את הנקודות המרכזיות שראינו:
1. קשר חזק של אדם לקרקע מביא למצב בו האדם 'קיים' – 'אמר רבי אלעזר: כל שאין לו קרקע אינו אדם' (יבמות ס"ג ע"א).
2. מצד שני, הקרקע שייכת לקב"ה והאדם צריך להרגיש ולדעת שהקרקע אינה 'באמת' שלו.
3. בעלות על הקרקע, כלומר, הקיום של האדם בארץ הוא דבר חברתי – אדם לא יכול להיות בעלים על קרקע – לקבל נוכחות בארץ ולחיות כפרט.
היה אפשר לכתוב את זה בהתחלה אבל אני חושב שהדברים יותר יפים כשהם יוצאים מתוך דיון במקורות.
יש עוד הרבה מה לומר, אבל נגמר המקום, ורק שאלה חשובה שנשארה היא מדוע הקב"ה רצה דווקא את ארץ ישראל, אבל זה כבר שיעור אחר...
הקרקע ואנחנו
1. במדבר ל"ו – הבעיה של בנות צלפחד
(א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמְרוּ: אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיקֹוָק לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: (ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: (ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:
(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְקֹוָק לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: (ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: (ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו: (ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד: (יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: (יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן: (יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
2. במדבר כ"ז – בנות צלפחד
(א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: (ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: (ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק: ס
(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: (ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: (ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: (י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: (יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
3. במדבר פרק כו - חלוקת הארץ
(נב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (נג) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: (נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: (נה) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: (נו) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט:
רש"י שם ד"ה 'לרב תרבה'
לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, וי"ב גבולים בי"ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל...
4. דברים י"א – מי נותן את הארץ
(לא) כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ:
5. ויקרא כ"ה – 'כי לי הארץ'
(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
6. ויקרא פרק כה – גאולת קרקע
(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: (כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: (כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: (כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
» Todo > Tora > Parashat Hashavua > Bamidbar > Matot