"מה שלומך? ", אני שואלת את דני.

"יופי" - מחייך אלי דני ומנענע ראשו בחביבות.

"איך העבודה"? אני שואלת אותו.

"יופי" עונה דני .

"ואיך ככה בכלל"?

"יופי" הוא עונה.

 

אני צוחקת, יופי של דני . האם אין דברים שמרגיזים את דני? מה, דני הוא מלאך?

איך יכול להיות שתמיד יופי לו?   

טוב, דני הוא לא מלאך . אבל דני יודע שמדברים קטנים לא צריכים להתרגז ודני יודע גם להבדיל מהו דבר גדול ומהו דבר קטן "הרוב בחיים הם דברים קטנים " אומר דני.

"אז מה עם הדברים הגדולים?" אני מקשה.

"הדברים הגדולים", אומר דני "זה ככה: יש דברים שאפשר לשנות ויש שאי אפשר לשנות ושוב אין בעיות. אי אפשר לשנות,למשל, אומר דני: אם נולדת עם עיניים חומות ולא עם עיניים כחולות, אי אפשר לשנות אם נולדת נכה", וכזה הוא דני.

 

הרופאים אמרו שאין מה לעשות, "דני לא ילך לעולם" והוא הולך!, לאט, בקושי, במאמץ אבל הולך.

הרופאים אמרו: "דני לא יוכל להשתמש בידיו, זה אבוד, הוא לא יוכל לארוג ליד מכונת הנול", אבל דני אורג! לאט, בקושי אבל אורג ונהנה.

הרופאים אמרו: "אתה לא תוכל לעזוב את המוסד ולהיות עצמאי, לגור לבד בחדר בעיר, אתה צריך שיסייעו לך בכל, להתלבש, להתרחץ, לסדר את המיטה, לאכול." אבל דני גר לבד בחדר שבקצה העיר והוא מתלבש לבד ומתרחץ בעצמו, קורא הרבה וכותב מכתבים לחברים.

 

טוב, על מנת שדני יספיק להיות מוכן, לבוש ורחוץ, המיטה מסודרת והבגדים במקום והכל לשעה 7:00 בבוקר, כשתבוא ההסעה לקחת אותו אל מפעל האריגה של הנכים, צריך דני לקום כל יום ב- 4:30 בבוקר. כשאתה יכול לקום להיות מוכן ברבע שעה זה לא "קונץ". הקונץ הוא כשאתה לא יכול את כל אלה ובכל זאת להיות מוכן ומצויד בתיק על הכתף ובמצב רוח טוב! קדימה ליום עבודה.

הרופאים אמרו הוא לא יחיה, הוא לא יחזיק מעמד! אבל דני חי ועובד והולך לתאטרון ומצלצל אלי בטלפון ואומר: "מה שלומך? פשוט התגעגעתי לשמוע את קולך ואיך את מרגישה?"

 

 

ואני נאנחת ואומרת: "כל כך קשה לי דני, הנה תראה בעצמך, לא הספקתי להגיע לתופרת ולא גמרתי לנקות את הבית ואני צריכה עוד לקפוץ למכבסה ועוד יש לי חתונה בערב."

ודני אומר לי: "אלו דברים קטנים, תנוחי מעט ואחר - תעשי דבר אחרי דבר והכל יסתדר, תראי..."

 

הרופאים אמרו: "דני לא ידבר" אבל הוא מדבר! לאט, בקושי אבל כל אלה שאוהבים אותו מבינים אותו וכדאי לדבר עם דני.

מפיו אתה יכול לשמוע את הביקורת האחרונה על כל ספר והצגה, על כל סרט טוב, דני יושב בבית וקורא על כל הדברים שמתרחשים בעולם ואם דני אינו יכול להגיע בעצמו לכל מקום בעולם (ומי כן?) הוא פשוט מביא את העולם אליו הביתה – ויופי!!

 

נכון! במכונת הנול שדני אורג בה שטיחים יש כאלה שמספיקים יותר ממנו, כפול! אבל החשוב הוא שכל אחד יעשה כמה שהוא יכול ביושר ובכל הלב, לא?

 

"תראי", אומר לי דני, "בעצם כולנו מוגבלים, רק שיש כאלה יותר ויש כאלה שקצת פחות".

"הנה את" הוא אומר לי, "לא היית רוצה לפעמים לעוף כמו ציפור? הנה, לגבי הציפור את מוגבלת אין לך כנפיים את רק יכולה ללכת על פני האדמה, צעד אחר צעד. ואני לעומתך לא יכול ללכת כמותך או לדבר ברור או לחתוך בסכין לבד. כולנו מוגבלים", אומר לי דני "רק שיש יותר ויש מעט, את מבינה?" הוא שואל אותי.

 

יותר מכל אוהב דני ספרים, עיתונים וחברים. אם רצונך לשמח את דני – הבא לו ספר ובוא אליו לביקור. אין לך יום חג שדני אינו הולך לתאטרון או לקולנוע (אבל למה בתיאטראות אין מעליות לנכים?)

 

כן, המדרגות הן האויב הגדול של דני, אבל אין בעיה, דני בא שעה לפני ההצגה ומתחיל לעלות במדרגות – ומגיע! האנשים הבריאים תמיד עסוקים, אין להם זמן ואין להם כח. רק לפעמים הם מזמינים את דני במכונית שלהם לטיול. ודני אוהב לראות את הכל. כל דבר מעניין אותו. דני לא כועס על אף אחד, הוא מבין. מבין וסולח כי אלה הם הלא כבר אמרנו, הדברים הקטנים.

 

ולמה אני אוהבת את דני?

מפני שהוא תמיד מחייך, גם כשקצת עצוב לו, הוא אומר: "יופי!" כדי לא להעציב אחרים ומשום שדני אוהב לעזור לאחרים. כי יש כאלה שאפילו קשה להם יותר מאשר לו, הוא אומר.

"הלו דני, מה שלומך?", אני שואלת אתו בטלפון.

והוא עונה בחיוך: "יופי!"