רבי יהודה ליווא בן בצלאל (1520-1609, המוכר בכינויו המהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה"), רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בעת החדשה.

המהר"ל, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וראש ישיבה בעיר פראג שבצ'כיה.

המהר"ל היה איש אשכולות, בעל ידיעות יוצאות דופן בתלמוד, בקבלה, בפילוסופיה, אסטרונומיה (מכתש על פני הירח - ככל הנראה "Loewy" - קרוי על שמו לאות כבוד) ובמדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי של הקהילה ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו, ואישיותו המרתקת שימשה כר פורה לאגדות כגון זו על הגולם שיצר.

על שמו קרוי היישוב כרם מהר"ל שבמועצה אזורית חוף הכרמל.

המהר"ל נולד ככל הנראה בפוזנן שבפולין. הוא היה אוטודידקט ולא למד בישיבה, אלא מספרים ובאופן עצמאי. לעומת אחיו, חיים בן בצלאל מפרידברג, שלמד בישיבתו של רבי שלום שכנא מלובלין, לא ידוע שלמד מרב גדול כלשהו, ובאופן יוצא דופן הוא אינו מזכיר בכתביו שום אדם כמורו. נשא לאישה את בתו של אחד מעשירי העיר בגיל 32 וכעבור 9 שנים נתמנה כאב בית דין בניקלשבורג ורבן של כל קהילות מוראביה. 20 שנה כיהן שם כרב ובהן תיקן תקנות רבות, חלק גדול מהן עוסק בהגבלת השימוש במותרות.

בשנת 1573 עזב את הרבנות בניקלשבורג ועבר להתגורר בפראג כאיש פרטי. כעבור זמן קצר ייסד ב"קלויז", אחד משני בתי הכנסת המרכזיים של פראג, בית מדרש גדול שבמכוון לא קרא לו ישיבה, כדי להדגיש את שיטתו השונה בלימוד, שדחתה בחריפות את שיטת הפלפול ששלטה בישיבות אשכנז.

עוד בטרם נתמנה לרב או לדיין בפראג כבר ייסד חברה קדישא וכתב את תקנותיה שאחר כך היוו דוגמה לתקנות ה"חברה קדישא" בכל אירופה. בשנת 1583 נפטר רבה של פראג והמועמד הברור להחליפו היה המהר"ל, שאף הוזמן לדרוש בבית הכנסת המרכזי שבעיר, ה"אלטנוישול".
בכל זאת, בעקבות דרשתו שתקפה את ראשי הקהילה וההתנגדות לו בקרב חסידי הפלפול נתמנה לרב העיר רבי יצחק חיות שתמך בשיטת הפלפול.

לאור אי מינויו חזר המהר"ל לעירו פוזנן וכיהן בה כרב ארבע שנים. במהלך שנים אלו גברו הסכסוכים הפנימיים בקהילה בפראג עד שאילצו את רבי יצחק חיות לעזוב את העיר.
לאחר שעזב את העיר, חזר המהר"ל לפראג וטען בדרשתו בבית הכנסת המרכזי שהמחלוקת נובעת מהניכור שבין המעמדות הכלכליים והחברתיים השונים. הוא דרש שהעשירים יתמכו בעניי הקהילה. באותה דרשה גם תקף את מוסד "ראש הקהל" וטען שיש לבטלו. במשך שלוש השנים הבאות חי המהר"ל בפראג ללא תואר רשמי, אך נחשב למעשה למנהיגם של יהודי פראג.

בסוף התקופה הוזמן המהר"ל לחצרו של הקיסר רודולף השני. על מאורע זה, שנעטף באגדות רבות מספרים תלמידו וחתנו של המהר"ל, אך אינם מפרטים ואינם מוסרים את הסיבה להזמנה, שהייתה קשורה, ככל הנראה, למצב היהודים או לחילופין לשאיפותיו המדעיות של הקיסר שהזמין אליו מלומדים רבים כדוגמת טיכו ברהה. ידוע גם כי קפלר, ראשון האסטרופיזיקאים, היה בקשר עם המהר"ל דן איתו על תגליותו החדשות, ואף קרא לאחד ממכתשי הירח אותו מיפה ר' לוי, על שמו.

לאחר הראיון, בשנת 1592, חזר המהר"ל שוב לעיירת הולדתו וכיהן בה כרבה של פולין רבתי, אב בית דין וראש הישיבה במקום. בתפקידים אלו כיהן 5 שנים.

בשנת 1597 חזר המהר"ל לפראג בפעם השלישית והאחרונה, והפעם התמנה סוף סוף רשמית לאב בית הדין ולראש הישיבה במקום. כעבור שנתיים התפטר מתפקיד ראש הישיבה, ובשנת 1604, בגיל 92, התפטר גם מתפקיד אב בית הדין. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ החליף אותו בשני התפקידים. בי"ח באלול שס"ט (22 באוגוסט 1609), נפטר המהר"ל בשיבה טובה. קהילת פראג הקימה על קברו ועל קבר אשתו מצבה גדולה. בשנת 1917, עם בניית בניין חדש למועצה העירונית, הציב הפסל לדיסלאוס שלווין אנדרטה למהר"ל באחת מפינות המבנה.

בשנת 2007 הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך המהר"ל ליקיר אונסק"ו.

המהר"ל נולד בפוזנן שבפולין לרבי בצלאל, כבן הצעיר במשפחה של ארבעה בנים. אחיו היו גם הם תלמידי חכמים מובהקים: הראשון ר' חיים, תלמיד המהרש"ל, וחבירו ובעל הפלוגתא של הרמ"א. ר' חיים השיג על הרמ"א בספרו "ויכוח מים חיים". השני סיני, אב"ד ניקלשבורג, שהיה גם רבו של תלמיד המהר"ל ר' דוד גאנץ, והשלישי ר' שמשון אב"ד קרמניץ.

המהר"ל היה נשוי לפרל, אישה נמרצת ורבת פעלים, ולזוג נולדו שש בנות ובן. חתנו ר' יצחק בר שמשון כ"ץ, שהיה נשוי לשתיים מבנותיו של המהר"ל לאה (ופיגלה לאחר שנפטרה לאה) שימש כר"מ ואב"ד בניקלשבורג. בנו יחידו של המהר"ל, בצלאל שהיה תלמיד חכם חריף, לא התקבל על ידי הקהילה להיות ממלא מקום אביו, כאשר המהר"ל זקן, והיגר לקהילת קולין, ושם נפטר ונקבר בשנת 1600, כעשור לפני מות המהר"ל. פרל אישתו נפטרה כשלוש וחצי שנים לאחר מותו ונקברה עימו. לידם בחלקת הקבר שיועדה על ידי המהר"ל לבנו, לאחר שנים נקבר, נכדם ר' שמואל מבנם בצלאל.

בתקופת המהר"ל התעורר באזורו גל של עלילות דם כנגד היהודים, שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש. המהר"ל התייצב מול גל זה והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. לא ברור אם נערך ויכוח בכתב עם ארבע מאות כמרים כפי שמתאר הספר נפלאות המהר"ל, אבל הדים של הוויכוח נשתמרו בכתביו של המהר"ל עצמו . בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי.

למהר"ל יוחסו כוחות מיסטיים. האגדה מספרת שיצר את הגולם בעל הכוחות העל-אנושיים, שנוצר כדי להגן על הקהילה היהודית מרדיפות. סביב מיתוס זה נכתבו ספרים, צולמו סרטים, וקמה תעשיית תיירות משגשגת בעיר פראג.

על-פי המקובל, יחוסו המשפחתי הגיע עד דוד המלך (דרך האי גאון בן שרירא גאון), והוא ראה בעצמו ממשיך דרכו. פרשנותו ל"לא יסור שבט מיהודה", על בסיס דברי חז"ל, לפיה אפילו בגלות עומדים לישראל מנהיגים מהשבט, כנראה רומזת לעצמו. כינויו החילופי היה "ליווא" או "ליוואי" שמשמעותו בגרמנית אריה. על פי המסורת היהודית האשכנזית, לחלק מהשמות היה שם חילופי על פי ברכות יעקב בספר בראשית, כך יהודה שמתואר בברכת יעקב כגור אריה, ולכן הוצמד השם ליוואי לשמו הפרטי יהודה, כסמל שבט יהודה שהיה אריה.

למהר"ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדעים (ותלמידיו הלכו בדרכו זו), והוא ניצל אותו כדי ליצוק את הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית-מדעית שמבחינה צורנית בעלת מאפיינים אריסטוטלים ומבחינה מהותית בעלת תכנים אפלטוניים. כך הוא "גאל" את הקבלה ממסתריה והביא את תכניה אל ציבור רחב. בהגותו יש שילוב בין הפילוסופיה של ימי הביניים שהחל כבר לשקוע שמשה עם תורת הקבלה שזכתה באותה תקופה לפריחה גדולה. כתביו שהם מעין הכלאה של שכלתנות ומיסטיקה, מכילים טרמינולוגיה קבלית חדשה, שיש הטוענים שהיא היא הגורמת לתורתו להיות סתומה וקשה להבנה, אך מנגד אפשר לראות בה את הניסיון לדבר קבלה, שלא באמצעות סימבולים פנימיים שלא משמעותיים לרוב הציבור, ובמקום זאת לנסות ולהתמקד במהות הפנימית ובגוף הרעיונות של הקבלה. עם זאת, כמעט לא ניתן למצוא אצלו את יסודות הקבלה מפורשים (למעט זעיר פה וזעיר שם), עד שיש הוגים מודרניים כמו פרופסור שלום רוזנברג, הסוברים כי המהר"ל לא עסק בחכמה זו. תורתו בבסיסה היא תורה ממלכתית-לאומית, שמדגישה את הפן הציבורי הכללי, ואפשר לראות בה הגות מכינה לקוממות הלאומית היהודית.